ימי "נחכה ונראה"
רה"מ שרון שטס למכור לנשיא בוש את ההתנתקות לא צריך לדאוג יותר מדי ממה שמתרחש בעורף. לבכירי ליכוד רבים שמתנגדים להתנתקות, כביכול, היתה הזדמנות טובה לתקוף את ההסכם בחגיגות המימונה, אבל איש מהם לא הראה סימני מאבק. השר כץ למתנגדים: "אני את שלי לרה"מ אמרתי". "נחכה ונראה", אמר השר שלום לחוגגים
הזמן: אתמול בערב. המקום: בית האופרה באשדוד. האירוע: המימונה מסורתית. בין המשתתפים: המון רב בהם חברי ליכוד, שר החוץ, סילבן שלום, שר החקלאות, ישראל כץ, יו"ר הקואליציה ח"כ גדעון סער, סגן השר מיכאל רצון, ח"כ דני בנלולו וח"כים נוספים.
קווי דמיון: כל האח"מים מתנגדים לתוכנית ההתנתקות של ראש הממשלה, אריאל שרון. לכאורה, יופי של הזדמנות לתקוף, לנאום, להלהיט את הרוחות ולהזהיר מפני התוכניות של אריאל שרון. במציאות - כולם ממלאים פיהם מים. סליחה - מופלטה. ברכות לחג ואיחולים לבביים – היו גם היו.
קמפיין נגד ההתנתקות או דברי ביקורת נגד ראש הממשלה? הם אבדו, כנראה, בים של סוכר ומתיקות שמילאו את האולם. אף אחד מהמתנגדים, המצהירים על ימין ועל שמאל שהם מתנגדים, לא הראה סימני מאבק הירואיים בתוכנית הגרועה/ הנוראית/ המזעזעת/ המסוכנת/ ההרסנית.
"מה קורה", נשאל שר החוץ, "האם אתה מתכוון להוביל את ההתנגדות?". השר סילבן שלום משך בכתפיו. "נראה", הוא אמר ושם פעמיו אל קבוצת חוגגים שקיבלה אותו בחום. "האם אתה מתכוון לצאת נגד התוכנית בצורה יותר קשה, יותר משמעותית?". "נראה", חזר שר החוץ על המנטרה, "נחכה ונראה".
גם השר ישראל כץ, שהבטיח להקים מטה אישי, לא הראה סימנים מיותרים של מאבק. "אני את שלי אמרתי", הסביר. "אמרתי לראש הממשלה שאני מתנגד ועמדותיי מוכרות". מתי מתחיל המטה הזה שלך לפעול, הוא נשאל. "נראה", אמר גם כץ. "נראה".
לא צריך להיות מומחה גדול בפוליטיקה כדי להבין שדם לא יישפך במאבק הפנימי הזה בתוך הליכוד נגד ובעד תוכנית ההתנתקות. ראש הממשלה אריאל שרון, שטס לארה"ב כדי למכור לנשיא בוש את הסחורה שחיים רמון וחבריו בשמאל מנסים "למכור" כבר שנים – לא צריך לדאוג יותר מדי ממה שקורה בעורף, בעוד הוא נלחם בחירוף נפש על עתידו הפוליטי על מדשאות הבית הלבן. המכות לא צפויות לנחות עליו מבית.
"חזית בלי עורף"
לשרון יש, כפראפרזה על דברי פרופ' שלמה בן עמי בספרו החדש, "חזית בלי עורף". המתנחלים מתאוששים מהחג, "נערי לנדאו" עוד לא ממש יודעים מה לעשות עם עצמם, אז בינתיים הם בועטים בשמעון פרס, שזה כמו לבעוט בקיר, הפייגלינים רוצים לכבוש את הקלפיות ביום המשאל והשאר מחכים.
אם לסכם את המצב במערכת הפוליטית, אפשר לומר שהימים הם ימי "נחכה ונראה". שום דבר לא בטוח, שום דבר לא סגור, שום דבר לא סופי. לכן, עדיף לחכות. יותר משהפוליטיקאים רוצים לעשות, הם רוצים לחכות. לחכות לשרון, לחכות לבוש, לחכות למני מזוז, לחכות לימין ולחכות לפיגוע הגדול הבא, שיכול לטרוף את כל הקלפים. הטקטיקה היא המתנה. האסטרטגיה לא ברורה. העיקרון הוא לחכות, בלי לנענע יותר מדי את הספינה, ואם אפשר – כמה שפחות את הממשלה.
אפילו האופוזיציה ירדה למחתרת. גם היא מחכה. חלקה (מפלגת העבודה) מחכה למני מזוז ולתיקים שיתפנו. חלקה האחר (ביילין וחבריו) - אין לה מה לומר. הימין בממשלה נעלם גם הוא דום. כולם שותקים ומחכים. אפילו אריה אלדד, שאיים כי בדם ואש את אריק נגרש, השתתק והוריד פרופיל. כבר לא מגרשים את אריק. מחכים לו.
ולמרות זאת, הנסיעה של ראש הממשלה לארה"ב היא רק תחילתה של החגיגה, שכן לא משנה עם מה הוא ישוב – כשישוב, הוא יותקף. שטיח אדום לא יניחו לו מתחת לרגליים. נעצים וגחלים לוהטות דווקא כן. החל מהבוקר, אפשר לומר כי שלוש תקופות מעניינות לפנינו: מהבוקר ועד שובו של שרון מארה"ב; משובו ועד המשאל בליכוד; והמשאל ועד להרכבת הממשלה החדשה או החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה, מה שיבוא קודם. ובתוך כך, קיימת גם האפשרות שהשקט של הימין מבשר כי הם דווקא יחליטו להישאר בממשלה ולא לפרוש, גם אם התוכנית תתקבל. בכל מקרה – נחכה ונראה.
לפנייה לכתב/ת 
