"שירה" בתיאטרון באר-שבע: לא ממריא
הגרסה החדשה למחזה לפי הרומן של עגנון מתרחקת מהנוסטלגיה הירושלמית לטובת אוניברסליות
העיבוד שיצר יורם פאלק מהרומן 'שירה' של ש"י עגנון הוא מהעיבודים האינטליגנטים ביותר שנוצרו בתיאטרון הישראלי לספרים של עגנון, והיווה בסיס להפקה יפה בשנות ה-80 בתיאטרון 'הקאמרי'.
פאלק יצר מחזה הנע על הגבול שבין ריאליזם נוסטלגי לסוריאליזם פנטסטי כדי להתחבר לסיפור המורכב של עגנון על התשוקה המאוחרת של פרופסור ירושלמי המתאהב באופן נואש באחות מסתורית, אישה לא יפה במיוחד, הנושאת בתוכה איזה סוד אפל.
הגירסה החדשה של הבמאי ניר ארז מנסה להתרחק מהנוסטלגיה הירושלמית ולתת לסיפור משמעות יותר אוניברסלית, באמצעות במה המעוצבת כמערבולת והקרנות בווידיאו-ארט. המוזיקה הדרמטית של רן בגנו מוסיפה לאווירה הרת הגורל. עיצוב התלבושות אינו שומר על תקופתיות אלא משלב אלמנטים מודרניים וזה לא תמיד מסתדר עם הטקסט העגנוני והסגנון האירופי שהוא כופה על הדמויות.
דורון תבורי מעצב דמות מורכבת ומעוררת אהדה, גם אם קצת קריקטורית בתור הפרופסור, ומירב גרי רגישה וסימפטית בתפקיד אשתו הסובלת בשקט. גם ענת פדרש-ניידר ואורית שר סבירות בתור הבנות שלהם, ואריאל פורמן, חנה ריבר ונדב אסולין מוסיפים אוסף חביב של דמויות משנה. החוליה החלשה של הביצוע המשחקי היא יעל שרוני, בתפקיד שירה, כי היא אינה מצליחה לבנות דמות עם קסם ועומק רגשי. הקשיחות שלה אינה מסתירה רוך, ובקטעים שבהם היא אמורה לגלות פן יותר פרוורטי ואפל היא פשוט נעלמת. בסופו של דבר, בלי הקסם והמסתורין של הדמות שלה אין פיוט בימתי, והסיפור העגנוני אינו מצליח להמריא ולהפוך לשירה אמיתית.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
