תסריט ידוע מראש
ממשלת ישראל מודיעה קבל עם ועדה, שבדעתה להרוג את מי שמוביל את הטרור נגדה, יוזם אותו ומארגנו. ובכך החידוש האסטרטגי
חיסול רנטיסי בא
פחות מחודש לאחר החיסול של השייח' יאסין,
אך ניסיון ההתנקשות הראשון ברנטיסי נעשה כבר לפני כשנה, ביוני אשתקד. רנטיסי יצא ממנו חי בנס. מאז ישראל רודפת אותו ואת כל ראשי החמאס בנחישות ובלי הנחות: דין כולם למות. הם מתים מהלכים. יותר ויותר מתים, פחות ופחות מהלכים.
האסטרטגיה של הריגה של ראשי ארגון טרור אינה חדשה לישראל. אחרי הפיגוע בספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן ב-1972 חוסלו בזה אחר זה כל ראשי "ספטמבר השחור", עד שהארגון הוצא מכלל פעולה. במבצעי קומנדו התנקשה ישראל בחייהם של אחדים ממנהיגיו הקיצונים של אש"ף, שפקדו על פעולות טרור קשות. מסוקי צה"ל הרגו בכירים בחיזבאללה.
החידוש במסע החיסולים הנוכחי של מנהיגי החמאס אינו אפוא בשיטה עצמה, אלא באמצעים הטכנולוגיים והחדשניים שבהם נעשה שימוש, ובשקיפות ובגילוי הלב שבהם מתייחסת ממשלת ישראל לחיסולים. לא רק אחרי המעשה אלא גם לפניו: רשימת המועמדים לחיסול ממוקד ידועה משכבר הימים לכלל הציבור, גם לנידונים עצמם. הם יכולים לנסות להתחבא, אך לבסוף זרועו הארוכה של טיל אוויר-קרקע משיגה אותם.
ממשלת ישראל אינה מסתתרת מאחורי יד נעלמה. היא מודיעה קבל עם ועדה, שבדעתה להרוג את מי שמוביל את הטרור נגדה, יוזם אותו ומארגנו. ובכך החידוש האסטרטגי.
סוגיית החיסולים הגלויים והידועים מראש מעוררת לא מעט שאלות משפטיות, מוסריות, צבאיות והומניטריות. לא לכולן אפשר וצריך לתת תשובה. נכון, שישראל הרחיבה מאוד את ההגדרה של נושאי פצצות מתקתקות, שבה הוצדקו החיסולים בתחילה. עם זאת, דבר אחד ברור: לא ייתכן שאנשים השולחים אנשים אחרים לפיגועי התאבדות יוכלו לישון בשקט במיטותיהם. אם יש צידוק בחיסול מפגע בדרכו לפיגוע, שבעתיים מוצדק חיסול המפקד והמטיף, ששילחו את המפגע לדרכו.
הניסיון מוכיח, שבכירי הטרור, גם הנלהבים שביניהם, לא רוצים להיות שאהידים. הם מפחדים למות, והפחד מרתיע אותם ואת חבריהם. הטיל הממוקד – הטיל עם הכתובת האישית – הוא התשובה הישראלית לפצצה המוסלמית המתקתקת.
מסע החיסולים העכשווי נגד ראשי החמאס קשור גם (במידת מה) לרצונה של ישראל "לטהר" את רצועת עזה לפני הפינוי ולפני העברת השליטה לרשות הפלסטינית. מנקודת ראות זו, הפעילות החיסולית פוגשת לראשונה יוזמה ישראלית מדינית, שזוכה להבנה בינלאומית מתרחבת. כשהחיסולים נגד ראשי ה חמאס מוצגים כאמצעי לגיבוי תוכנית ההתנתקות, ולחיזוק עקיף של הרשות הפלסטינית, הם נתפסים בדעת הקהל הבינלאומית כרע במיעוטו. גם אם אין הבנה גלויה למהלכי ישראל, יש הסכמה שבשתיקה.
אפילו הרחוב הערבי אינו מגיב; אף לא הפגנת המונים אחת נראתה בקהיר, בריאד או בקזבלנקה לאחר החיסול של השייח' יאסין. המנהיגות הערבית המדינית לבטח לא הזילה דמעות אחרי מות יאסין, ולא כל שכן אינה מתאבלת על הריגת רנטיסי.
החיסולים שברו את מפרקתו של החמאס אך לא את יכולתו השיורית לבצע עוד פיגוע או שניים. אפשר ששרידי הארגון יירדו בעתיד למחתרת עמוקה, ואפשר שהפקודות לפיגועים יבואו ממטה הארגון בסוריה – אף כי ספק אם הממשל הסורי, החושש ממילא ליציבותו, יסכים לכך. הרי חיסול ממוקד אפשר לבצע גם בפאתי דמשק.
ישראל מובילה כיום במלחמה נגד הטרור. היוזמה בידיה, והתוצאות מרשימות. אך בל נשלה את עצמנו. פירוק חוט השדרה של החמאס והריגת הנהגתו לא תמחק את השנאה היוקדת לישראל, אלא תגביר אותה – לפחות בטווח הקצר.
בסופו של חשבון, את עקירת החמאס על שורשיו תצטרך החברה הפלסטינית עצמה לעשות אם ברצונה לחיות אי-פעם כחברה נורמלית.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
