מנגל ביום העצמאות: כן או לא?
רענן שקד מעדיף לנסוע לכרתים כשמדינת ישראל יוצאת למנגל של יום העצמאות. אריאנה מלמד מציעה להצטרף לחגיגת הבשר. טיפול זוגי
| לא רוצה לממש את זכות השיבה לפארקים / רענן שקד |  | ביום העצמאות נחמד להיות ישראלי / אריאנה מלמד | | | | |
עקרונית, מאז הפסיק צינוביץ' לעבוד על העולם, אין לי עניין בהופעות נוספות של "השרוף", בטח שלא אצלי בצלחת, בוודאי שלא ביום העצמאות. והשרוף, רק תנו לו הזדמנות, כבר יופיע לכם בצלחת.
המנגליסט שינחית אותו שם יטען שמדובר ב"קבב" או"נקניקיות" או "צלעות" – אבל אתם לא זקוקים ליותר ממבט בודד כדי לדעת.
זו אמורה להיות נקודת השיא של מה שאמור להיות בילוי יום העצמאות שלי: שלוש שעות בחברת שתי שמיכות פיקה, ערימת בני משפחה, שבפסח עוד ניסו להרעיל אותי בגוואלד-פיש, ומסביב ייהום הסער; בית ישראל, לרבבותיו, מקיף אותי בכמויות, עוצמה ורעש שהיו מספיקים לשחזור סצינת הקרב בהלמס' דיפ מתוך "שר הטבעות", ילדים זרים מקנחים עלי את חוטמם, והארבע על ארבע – להלן כלבי גולדן מגודלים שמגיחים מתוך לאנדרובר אפוקליפטית במימדיה – מאיימים לגזול את הפרשס שלנו, הוא-הוא השרוף.
תאוות הבשרים החד שנתית הזו אינה עסק לחלשי לב, נשים בהריון או משוררים, כפי שאינה אופציה לאוהבי בשר אמיתיים. קולינרית, מדובר במפגע, ולא משנה איזה קצב מחולל ניסים מכר לך את ההבטחה שבמיוחד בשבילך שמרתי בצד. מכל בחינה אחרת, מדובר בפלישת ההונים אליך לווריד. כל פיזיקאי חובב יאשר לכם שחלוקתו של כר הדשא שעל אי התנועה בכניסה ליישוב לכ-250 אלף ריבועים זהים, לטובת כמות המשפחות המינימלית שצפויה לנסות להגיע ביום העצמאות – תניב תוצאה קטנה מאפס. זה לא מה שימנע מאיש לממש את זכות השיבה לפארקים, וסופכם שאתם מעבירים את היום בסיוע מדיניות ההבלגה, תוך שאתם ממתינים בדריכות של פיתה פתוחה לשיאו החד משמעי: הופעתו של השרוף. יודעים מה? לא רוצה לשים ת'ראש על דיונה, את היד על קרטון נפנוף או את הרגל על מה שהשאירו כלבי השכנים. פשוט תנו לי דיל בכרתים – בהחלט הסיבה ה-57 לאהוב את הארץ הזו.
תראו איזה יופי: בלי שום הכוונה ממלכתית, הרחק מדיוניהן המלומדים של ועדות לענייני טקסים וסמלים, ללא התערבות ממשלתית יוצרת – צמח כאן הטקס הכי עממי, הכי נפוץ והכי חביב של יום העצמאות: המנגל. נכון, אנחנו לא העם היחיד שמתעקש להעלות בשרים באש לרגל שחרורו מעול זרים. גם ב-4 ביולי בארה"ב עושים את זה, ואם תזדמנו לפריז ב-14 באותו חודש, יהיה לאוויר שתנשמו ניחוח מובהק של גן צ'רלס קלוד וחופי הכנרת גם יחד.
שלושת מרכיביו של הטקס הזה – חבורה, טבע ואוכל – הם בעצם שילוב של המוטיבים החזקים ביותר שמחברים בין ישראלים (חוץ מעברית, הזלזול הקל בחוק והגעגועים לחורשת האקליפטוס). את החגים הדתיים אנחנו עושים בחיק משפחותינו המלחיצות. ביום העצמאות, שכמות הצ'פחות המוחלפת בו גבוהה במיוחד, אפשר לוותר עליהן ולבחור את החוגגים. ובניגוד לשולחנות המטופחים של ערבי החג היהודיים, כאן צריך רק לוח עץ ישן של הקרן הקיימת, או שמיכה, שתמיד אפשר להשתרע עליה בתום החינגה ולהגיד, בפרץ פטריוטיות כולסטרולי משהו, שהכי טוב בארץ והכי יפה בטבע בארץ.
כן, מסביב יהיו מיליון וחצי חוגגים עם הנפנפים שלהם, ילדיהם הצווחניים וניחוחות הסלטים בקופסאות הפלסטיק שלהם, והמקומות הכי טובים יהיו תפוסים לפני שנגיע, ופקקים גדולים יעטרו את כבישינו, ובחדשות יודיעו שכל החניונים הנחשבים כבר מלאים, ובמכוניותינו יימצא תמיד מישהו שיחשוש לתכולתה המתחממת של הצידנית העמוסה. אז מה? ככה אנחנו נראים הרי בכל ימות השנה. אבל ביום העצמאות, נדמה, פחות מעיק ופחות מעצבן וקצת יותר נחמד להיות ישראלי, וגם מותר – במקום לקטר – לצחוק קצת על עצמנו, או לפחות לתת לעצמנו הזה צ'פחה ידידותית בגב, בדרך אל הגחלים.
לפנייה לכתב/ת 
