"הטלוויזיה שיגרה את אילנית מבלי לממן נסיעתה"
בישראל כמו בישראל: בעיות תקציב כמעט ומנעו את נסיעתה של אילנית, הנציגה הראשונה שלנו לתחרות הזמר האירופית ב-1973. המדור "היו זמנים" חוזר לפעם הראשונה שהיינו שם
עיניהם של 400 מיליון צופים, במקומות שונים בעולם, ייצמדו במוצאי שבת הקרובה למסכי הטלוויזיה שלהם, עליהם תוקרן תחרות הזמר הפופולארית ביותר באירופה – ה"אירוויזיון", שתערך זו הפעם ה-18 ברציפות.
המסך הקטן גרם להתעניינות מוגברת בתחרות זמר זו גם אצלנו. והפעם – יהיה העניין משולש: ישראל תיוצג בפעם הראשונה בתולדותיה; תהיה זו הפעם הראשונה בתולדות התחרות, שמדינה אסייתית נוטלת בה חלק; ובפעם הראשונה תועבר בטלוויזיה הישראלית תוכנית בידור בשידור ישיר בחו"ל.
את ישראל תייצג הזמרת אילנית, שתשיר את הפזמון "אי שם" – פרי עטו של אהוד מנור ונורית הירש. שיר זה, שנכתב במיוחד עבור התחרות, יצטרך להתמודד עם 16 שירים נוספים, המייצגים 16 מדינות שונות, במהלך התחרות – הוא יושמע אחרון. אולם כולנו מקווים, כי תוצאות ההצבעה תעלנה אותו אל המקומות הראשונים.
במזל זמרות
מאז החלו תחרויות ה"אירוויזיון", בשנת 1956, הן אורגנו בידי ועדה מיוחדת. הממונה לתפקיד זה על ידי איגוד השידור האירופי. למעשה, כל אירוע טלוויזיוני, המועבר סימולטאנית למספר מדינות אירופיות – מופק תחת השם "אירוויזיון". לכן שמה המדויק של התחרות הוא "אירוויזיון – תחרות הזמר", או "השיר לאירופה".
מתוך 17 תחרויות ה"אירוויזיון", שהתקיימו עד כה, זכו במקום הראשון – זמרות. גם כאשר ארבע מדינות הגיעו, ב-1969, עם מספר נקודות זהה למקום הראשון – הן היו מיוצגות על-ידי ארבע זמרות.
אנגליה, ששיריה ל"אירוויזיון" הפכו, כמעט תמיד, פופולאריים ברחבי העולם – הצליחה להגיע למקום הראשון רק בשנת 1967, בזכות סנדי שו והפזמון "בובה על חוט". לעומת זאת, כבשה אנגליה שיא בהשגת המקום השני: שבע פעמים.
במשך השנים נערכו שינויים רבים בשיטת בחירת השירים לתחרות, בשיטת השיפוט ובצורת ניהול המופע. על-פי התקנון, כפי שהתגבש כיום, פונה ועד ה"אירוויזיון" אל כל תחנות הטלוויזיה החברות באיגוד, ומודיע להן, מבעוד מועד, על תאריך התחרות הבאה, המתקיימת, בדרך כלל, במדינה שזכתה שנה קודם – במקום הראשון (אשתקד קצרה את הפרס הגדול ויקי ליאנדרוס, נציגת לוכסמבורג, המארחת הפעם את התחרות).
מאחר שישראל חברה באיגוד השידור האירופי – קיבלה הטלוויזיה הישראלית הזמנה, כבר אשתקד, לשלוח נציג לתחרות. אולם מחוסר תקציב, שהיה מלווה באדישות כללית לנושא – הוחלט שלא להיענות להזמנה. לאחר שהובהרה לנוגעים בדבר חשיבותה של התחרות והיקף הצפייה בה, נעשה ניסיון של הרגע האחרון "לקפוץ על העגלה". אולם כבר היה מאוחר מדי. ההרשמה – כך התברר – נסתיימה ארבעה חודשים קודם לכן.
השנה גילתה הנהלת הטלוויזיה פחות אוזלת יד ובחרה – במועד – בזמרת אילנית, לייצג את רשות השידור הישראלית בלוכסמבורג.
על-פי תקנון ה"אירוויזיון", חייבת תחנת הטלוויזיה המקומית לשלוח את המועמד, אולם אין כל הוראות מפורשות כיצד חייבת להיעשות הבחירה בכל ארץ. באנגליה, למשל, בוחרת ועדה מיוחדת את הזמר; ואילו השירים נבחרים מתוך אלפי הצעות, המגיעים לוועדת השיפוט המוקדם. הזמר המייצג את אנגליה בתחרות שר בתוכנית טלוויזיה מיוחדת את ששת השירים הסופיים שבחרה הוועדה, ועל פי מכתבי צופים ייבחר השיר המייצג.
גם בארץ האזינה ועדה מיוחדת לשירים של מלחינים אחדים, ולבסוף בחרה בשירם של נורית הירש ואהוד מנור – "אי שם". שיר זה כבר הוקלט בשש שפות – ביניהן עברית, אנגלית, צרפתית וגרמנית – והוא יופץ ברחבי העולם למחרת התחרות.
קשיי תקציב...
על-פי התקנון, חייבת כל מדינה לשלוח שני נציגים גם לחבר השופטים (אחד בן למטה מ-25, כשלפחות 10 שנים מפרידות ביניהם). כדי לחסוך בהוצאות, החליטה הטלוויזיה למנות כשופטים שני ישראלים השוהים בחו"ל: המוסיקולוג אבנר בהט, המתגורר בפאריז, ורענן רוגל, בנו של נקדימון רוגל – כתב שידורי ישראל ב"עיר האורות".
ואז – כשהכל היה כבר מוכן, נשארה רק בעיה אחת: מי ישלם את דמי נסיעתה של אילנית לתחרות? שכן, הטלוויזיה החליטה לא לממן את כרטיס הנציגה שלה – מחוסר תקציב...
השאלה נפתרה לבסוף מכיוון בלתי צפוי. חברת התיירות "דפנה טורס" הביעה נכונותה לממן את הנסיעה, משום שמנהלה, אריה ליבזנטין, רואה בה שליחות אומנותית ולאומית כאחת.
עכשיו לא נותר אלא לראות, מי יתהדר בנוצות ההצלחה של אילנית – אם אכן תזכה בהישג.
הכתבה התפרסמה ב"ידיעות אחרונות" במאי 1973
לפנייה לכתב/ת 
