שלושה קברים, בפעם הראשונה
זהו יום הזיכרון הראשון שבו 3 משפחות ישראליות, שכל המדינה ליוותה אותן, יפקדו את קברי יקיריהן. סיפורם של שלושת החיילים שנשבו בידי חיזבאללה נמשך 3 שנים, עד שהסתיים באופן טרגי לפני 3 חודשים, עם הבאת גופותיהם לקבר ישראל. איך מסיימים את המאבק - ומתחילים את האבל?
"יש לנו במשפחה שני אנשים שיום הזיכרון שלהם חל באותו יום. זה נורא ואיום בעיניי"
(אפרת, אחותו של בני אברהם ז"ל)
בפעם הראשונה מזה 31 שנים יצטרכו בני משפחתו של החייל בני אברהם ז"ל להכריע בדילמה קורעת לב ביום הזיכרון: על קברו של מי משני הבנימינים של המשפחה להזיל את דמעות הכאב במהלך הטקסים הרשמיים? על קברו של בני הצעיר, שנחטף בהר דב והובא למנוחות רק בינואר האחרון, או על זה של בני המבוגר יותר, שנהרג בקרבות בחווה הסינית במלחמת יום הכיפורים, ושעל שמו נקרא בנם של חיים ועדנה אברהם.
"המשפחה המורחבת תתחלק בין שני קברים", אומרת אפרת, אחותו של בני. "יש לנו במשפחה שני אנשים שיום הזיכרון שלהם חל באותו יום. זה נורא ואיום בעיניי".
"בשבילנו, יום הזיכרון הוא לא משהו חדש", אומר חיים אברהם. "מזה שלושים שנה השכול מלווה את המשפחה שלנו. בשנה שבני נשבה הלכתי לבית הקברות, ולא הייתי עם המשפחה. בני המשפחה ביקשו שלא אבוא, כי ראו שאני לא יכול לעמוד בזה. שנה אחר כך כבר הלכתי. השנה זה יהיה קשה יותר. מצד אחד, אח שלי קבור בחלקה מספר אחת, ששם קבורים כל חללי יום הכיפורים, ומצד שני, הבן שלי קבור שלושים מטר ממנו - ואני לא יודע לאן ללכת. אני מניח שאלך קודם לאח שלי, ואחר כך לבני".
בני משפחת אברהם פוקדים את קברו של בני הבן כמעט מידי יום. ביחד או לחוד, הם הולכים, יושבים לצד הקבר ומדברים עם בני. "אנחנו מנסים להיות כמה שיותר עם בני", אומר חיים אברהם. "במחשבות, בבית הקברות ובכל מקום. אני מרגיש שאני רוצה לספר לו את מה שעשינו כדי להביא אותו הביתה".
אפרת, שיחד עם אביה ושאר בני משפחתה ניהלה מאבק עיקש להחזרת אחיה לישראל, מספרת שהיא חוזרת למציאות היומיומית, למרות שלעתים היא קשה מאוד. "שלוש שנים ניסיתי להדחיק את ימי הזיכרון", היא אומרת. "ניסיתי כל פעם להדחיק שיש טקסים. תמיד נשארתי בבית, עשיתי כל מיני דברים כדי להעסיק את עצמי, אבל לא הייתי מסוגלת ללכת לבית קברות. פחדתי שאם אלך לשם - אתפרק. ובכל הזמן הזה, היה לי זיק של תקווה שאח שלי בחיים, שהוא ישוב הביתה בסופו של דבר. כשבינואר האחרון החזירו אותו, והיתה הלוויה צבאית, נפער חור שחור בתוך הלב".
חיים אברהם אומר שהוא חש שייך למשהו גדול יותר. "אני מרגיש שבכל פעם שאני נפגש עם הורה שכול, שגם איבד בן, הוא יותר פתוח להבין אותי. איתו אני יכול לצחוק, איתו אני יכול להחליף חוויות. לו אני יכול לספר את מה שאני מרגיש. ואחרים לא בטוח מבינים מה אני מדבר. אני מרגיש לפעמים שאנשים לא באמת מבינים את עומק האובדן".
אפרת אברהם נרתעת מביטויים כמו "משפחת השכול", שאותם שומעים שוב ושוב ביום הזיכרון. "אני לא אוהבת את המונח אחות שכולה", היא מסבירה. "אני משתדלת להימנע מהכותרת הזאת. אני רוצה להיות אפרת, בלי כל התוספות. אני לא מתכחשת למה שקרה למשפחה שלי, אבל אני לא רוצה שירחמו עליי, או שיצביעו עלי ברחוב כאילו יש לי אות קלון. אני רק מתחילה לחיות את החיים שלי. אני לא רוצה את המוות, לא רוצה לחיות בתוך המוות - אלא לחיות את החיים. החיים חזקים מכל דבר אחר".
"לילות שלמים לא נרדמנו. רק ישבנו וחשבנו. נסראללה שיחק קלפים עם המשפחות"
(קאסם, אביו של עומר סואעד)
בדרך לוואדי סלאמה, עשר דקות מכרמיאל, מתחרה כבר הצהוב היבש, הקיצי, בירוק שנשאר מהחורף. החזאי הבטיח שוב גשם בערב, מה שייתן אולי עוד כמה ימים של חסד ירוק, לפני שהצהבהב ישתלט כליל על הארץ.
בבית משפחת סועאד קריר. שטיחים צבעוניים מכסים את הרצפה, פסוקי תפילה ממוסגרים על הקירות, ותמונת שמן גדולה של הבן, עומר, שנחטף ונהרג בידי אנשי החיזבאללה. ההורים, חדרה וקאסם, מוצאים שוב כוח לספר.
השנים הקשות הטביעו באם חדרה את חותמן. לפני שהתחיל הכל הייתה אישה בריאה, כעת היא ובעלה חולים. עדות ללחץ הנפשי ולפעילות האינטנסיבית למען שחרור הבן.
עד היום לא מבין קאסם, איך מצאו כוח בשנים האלה לנסוע לכל מקום על פני כדור הארץ, לנהל סדר יום מטורף של פגישות עם כל מנהיגי העולם, לחזור לכפר הקטן, ושוב לצאת לנסיעות: "שלוש שנים וארבעה חודשים שנמשך הסיוט הזה, שלא היה לנו פירור של מידע על הילד, עשו אותנו חולים. אני היום עם סוכרת, לאישה יש בעיות ברגליים. זה רק בגלל הדאגה הזו. בגלל כל הזמן שלא ידענו איפה הוא, מי מחזיק אותו, איך המצב הבריאותי שלו. חם לו, קר לו. אם יש לו מספיק אוכל ומים. רק מזה נהיינו חולים. לילות שלמים לא נרדמנו. רק ישבנו וחשבנו. נסראללה שיחק קלפים עם המשפחות של החיילים".
"אני לא יודע מאיפה היה לנו כוח. טסנו לאמריקה, 13 שעות טיסה לכל כיוון. היינו נפגשים אולי עם עשרה אנשים כל יום. מגיעים למלון בלי כוח. לא הכנסנו כלום לפה. רק כדי לקבל קצת מידע. לא היינו בבית, גם כשלא נסענו הראש לא היה בבית. לא עבדנו, המשפחה התפרקה. כולנו היינו עסוקים רק בדבר הזה".
"אני מקווה שעכשיו נוכל לנוח קצת. להירגע. אנחנו מנסים למצוא קצת שלוות נפש. לא למצוא את עצמנו מתחבטים כל הזמן בשאלות אם עומר חי או מת. אני מנסה לחזק את המשפחה, לאסוף אותה מחדש. לא יכולנו להקדיש למשפחה את כל הזמן שצריך, בתקופה שבה נאבקנו על החיים של הילד שלנו. עכשיו הילדים של עומר באים לכאן כל יום אחרי בית הספר. אנחנו מספרים להם על אבא שלהם. אני אומר גם לאישה, שהיא כבר לא צריכה לבכות כל כך הרבה. זה כואב, אבל את החלב שנשפך לאדמה, כבר אי אפשר לאסוף. זה הגורל. ככה אלוהים רצה".
חדרה, מחזיקה בידה של בתה, מהנהנת בראשה ושוב מוחה את דמעותיה.
ביום ראשון עלו בני משפחת סואעד לקברו של עומר, בבית העלמין ביישוב. האב, האח התאום עאמר, האח טראד, בניו של עומר, קאסם ומעתוק, ובני משפחה נוספים (הנשים הבדואיות אינן נכנסות לבית העלמין). ביום הזיכרון יגיעו כולם לראשונה לאנדרטת החלל הבדואי, בצומת המוביל, לטקס הזיכרון הממלכתי.
דמותו של אחיו התאום של עומר, מסייעת לשמר את הזיכרון - אבל גם את הכאב. "לא ידעתי להבדיל ביניהם כשהיו קטנים", מספר קאסם. "לאחד מהם היה כתם לידה וזה היה עוזר לי להבדיל. עד היום, כשאני רואה את עאמר עובר והוא אומר לי שלום, אני חושב לרגע - 'אולי זה עומר, שחזר'".
"אם אסף ירצה ללכת ליחידה מובחרת אני אגיד לו לא מוחלט. ישנם תפקידים נוספים בצבא, לא כולם חייבים להיות לוחמים"
(יעקב, אביו של עדי אביטן ז"ל)
בחודש אוגוסט הקרוב יתגייס לצה"ל אסף אביטן, בנם של יעקב וציפורה ואחיו של עדי אביטן ז"ל. המועד הזה השיב כמה מהחששות ללבם של ההורים. "אמנם ילדים הם מקור לגאווה, וזה גורם לך כהורה לחוש טוב כשהם מגיעים ליחידות מובחרות", אומר יעקב אביטן, "אבל התקופה הקשה שעברנו נתנה את אותותיה. אם אסף ירצה ללכת ליחידה מובחרת אני אגיד לו לא מוחלט. ישנם תפקידים נוספים בצבא. לא כולם חייבים להיות לוחמים".
"אני רוצה אותו קרוב אלי", מוסיפה האם ציפורה.
זהו יום זיכרון ראשון שבו מצטרפת משפחת אביטן למשפחת השכול הישראלית. "בשנה שעברה ביקשנו לברוח להתחבא. לא ידענו מה לעשות ביום הזה", אומרת ציפורה. "אמנם הכריזו על עדי כעל חלל שמקום קבורתו לא נודע אך אנחנו לא האמנו. לא רצינו להיות חלק ממשפחת השכול".
השבת גופתו של עדי ז"ל בעסקת השבויים עם חיזבאללה, הביאה לסיום הפרשה - אך גם יצרה "חור שחור" אצל בני המשפחה. "היה לנו במה להתעסק, על מה לחלום - ופתאום הכול נגמר", אומר יעקב. "מהיום שהודיעו שהוא נחטף התחלנו להילחם על השבתו ארצה והתמלאנו כוח מהתקווה. ופתאום יש חור שחור. חלל".
לתוך החלל הגדול מבקשים השניים לצקת תוכן: בימים האחרונים עלה לאוויר אתר אינטרנט להנצחת שמו של עדי ז"ל בו ניתן ביטוי גם לשני חבריו שנהרגו עמו.
לאחרונה נולד רעיון נוסף - להקים בטבריה בית לחיילים בודדים, "עדי היה ילד מאוד חברותי", נזכרת ציפורה. "לא פעם הוא היה מביא בערב שבת ללא הודעה מוקדמת חברים הביתה. הם היו לנים כאן וביום ראשון יוצאים חזרה לבסיס".
היא נזכרת: "כחלק מהמאבק על השבת הבנים הביתה, הגענו גם לאילת. סמוך לשדה התעופה ניגשה אלינו בחורה צעירה ואמרה לנו שלום. אתם לא זוכרים אותי? שאלה. ענינו שנינו שלא. היא סיפרה: אכלתי אצלכם בבית בערב שבת, אתם לא זוכרים? עדי הביא אותי, יחד עם חיילים נוספים, כדי שנאכל ארוחת שבת. כזה היה עדי, וכך אנחנו מבקשים להנציח את זכרו".
מהיכן נולד הצורך להנציח? יעקב וציפורה מתלבטים. "זה לא דבר מוסבר, אולי אנחנו מבקשים לעשות זאת כדי שהדורות הבאים יראו, יידעו ויזכרו", אומר יעקב. ציפורה אומרת: "כשמזכירים את השם עדי - זה עושה לי טוב".
לאחר מכן הם שותקים, ואז אומרים: "את יודעת מה? אולי ההנצחה זה הקיום שלנו?"
לפנייה לכתב/ת 
