ונזכור את כולם
בהישמע שתי הצפירות, כשתיפסק התנועה בכל הארץ באותו אקט יחיד במינו של סולידריות לאומית, ראוי שכולנו "נזכור את כולם", ככתוב בשיר. בלי שום חשבונאות
בקצה השביל המוליך מ"יד ושם" להר הרצל נחנכה בשבוע שעבר אנדרטת "נצר זיכרון", יד זיכרון לניצולי שואה שנפלו במלחמת העצמאות ובקרבות שניטשו בשנים הראשונות לקום המדינה ולא הותירו אחריהם שום בן משפחה.
תחושה פרטית ראשונה המתעוררת למקרא הידיעה הזאת היא כולה בושה. איך קרה שעבר יותר מיובל של אדישות מחפירה עד שנזכרנו בצורך לציין בצורה רשמית את החלק הטרגי הזה של "מגש הכסף"? איך התעלמנו זמן כה רב, כחברה, מאותם אודים שנחלצו, כל אחד לבדו, מהתופת הנאצית וכבו במאבק הדמים על הריבונות היהודית בארץ הזאת?
אחר-כך באה המבוכה. לפחות לנוכח הדיווח שרשימת השמות של יוזם האנדרטה – יהודה שטרנפלד, בעצמו ניצול שואה שלחם בתש"ח ונשאר בחיים – הצטמצמה מ-436 ל-275; כל נופל שפתאום נמצא אי שם שאר בשר שלו נגרע מן המקבץ הקודר, ועדיין לא ברור אם המניין סופי.
משהו מעיק רובץ על המיון הסטטיסטי הזה, מעשה ידיהם של אנשים דורשי טוב. האם קיומו של קרוב משפחה שלא נודע עד כה משנה באמת את גודל הקורבן של הנופל עצמו, את עוצמת האכזריות של מר גורלו האישי שנגזרה מהגלגולים של גורלנו הקיבוצי? האם יש מקום להבדיל בין שני ניצולי שואה שנפלו בקרב אם אחד משניהם היה "רק" הנצר שלפני האחרון?
ההבחנה הזאת מבטאת במידה מסוימת בעיית יסוד של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, השב וניצב בפתח ערב יום העצמאות. היו ביניהם "יפי הבלורית והתואר", שמזלם גרם להם לספק חרוז מתאים למשורר אחד, להיוולד ברוכי כשרונות וחטובי מראה, להיות "ארג תקוות יום יבוא" בעיני משורר אחר ולהיפגע מאש האויב בהסתערות נועזת על מעוזיו. היו ביניהם מי שמתו בתאונות מופקרות או במחלות "אזרחיות" בעת שירותם בצה"ל. והיו כמעט כל דרגות הביניים: מי שנהרגו באקראי ובחצי-אקראי, מי שנקלעו לזירת הקטל בשל שיקולים שגויים מראש או בדיעבד של דרגים ממונים, מי ש"לחמו כגיבורים ונהרגו כמטומטמים" (כדבר קצין צנחנים באחת המלחמות לנוכח גופת רעו), לוחמי יחידות מובחרות ולובשי האפורים שבמדים, אמיצים יותר ואמיצים פחות, מבטיחים יותר ומבטיחים פחות, מן הסתם גם כעורי הקרחת והדיוקן.
האם דין זיכרון לאומי אחד, ביום אחד, לכל המגוון העצוב הזה? האם צריך לכלול בו גם את הרוגי פעולות האיבה, שמצאו את מותם הלא טבעי מפני שעלו לאוטובוס אחד ולא לקודמו או בנסיבות אחרות מהסוג הזה?
דומה שאין מנוס מתשובה חיובית, גם אם אינה עומדת במבחן ההיגיון הצרוף, גם אם היא גורפת אל תוך הצירוף של "מערכות ישראל" נסיבות שנויות במחלוקת (ופה ושם, למרבה הצער, אפילו מפוקפקות).
לרבים מאוד, אולי כמעט לכל אחד מאיתנו, יש נגיעות אישיות בתוך השכול, הכאב והזיכרון. פני בן, אב, אח וחבר קרוב או רחוק שנמוגו. אבל בהישמע שתי הצפירות, הערב ומחר, כשתיפסק התנועה בכל רחבי הארץ באותו אקט מפעים ויחיד במינו של סולידריות לאומית, ראוי שכולנו "נזכור את כולם", ככתוב בשיר. בלי שום חשבונאות (שתוליך לאבסורדים). את כל אלה שהלכו לעולמם בכל הקשר שהוא של המערכה על הקיום הלאומי דווקא כאן.
ובתוכם במיוחד, בחזרה אל ראשית הדברים, הנצרים הבודדים, כל ניצולי השואה שהוטלו לבלי שוב אל קווי החזית כמעט היישר מן הנמל. מאש אל אש.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
