56 שנה. האם השתנינו?
מדינת ישראל מציינת היום 56 שנים להקמתה. אין הרי מה להשוות בין המדינה הקטנה והנרדפת של 1948, לבין מעצמת הצבא וההיי-טק של 2004, נכון? אז זהו, שעיון ממושך בעיתונים של אז מראה שמהרבה בחינות, נשארנו בדיוק אותו דבר. הביטחון האישי רעוע, האמריקנים הם המשענת, המתווך המדיני התורן בדרך, והמשק רדוף שביתות. אה, כן – וגם נפט עדיין אין לנו. יום עצמאות שמח
56 שנים עברו מאז הוקמה מדינת ישראל. 20,440 ימים, שמפרידים בין ישוב של חצי מיליון נפש שהפך למדינה, לבין מדינה של המאה ה-21, שמונה כמעט 7 מיליון תושבים.
אח, כמה השתנינו. אבל בעצם – האם באמת השינוי כל כך גדול? מבט חטוף בעיתוני 1948 מגלה מדינה שנלחמה מול אויב ערבי; התחננה לתמיכה אמריקנית; התמודדה בכל יום עם פיגועי טרור; שביתה רודפת שביתה במשק... מצלצל מוכר? אולי בכל זאת לא הכל השתנה?
שגרה של מלחמה ופיגועים
היום ואז. עיבוד מחשב
חזרנו אחורה, לכותרות העיתונים של אז. הן קצת שמרניות יותר בגודל ובצורה – אבל התוכן? כשנכתב על מדינת ישראל כי היא "נמצאת במצב של תוהו ובוהו…החיים מתנהלים מתוך חוסר בטחון מוחלט…נסיעה לעבודה היא בחזקת הרפתקה מסוכנת… התפוצצויות של פצצות… הם אירועים שכיחים", זה נראה כל כך מוכר, עד שקשה שלא לבדוק שוב את התאריכים.
את הכותרת "ספינת מעפילים נתפסה הבוקר" כנראה שלא נראה בעיתונות של 2004, אבל כותרות אחרות נראות כאילו הורדו לדפוס אתמול: "פיצוץ בלב האזור היהודי בירושלים", "נמנע פיגוע בבית ההסתדרות" ו"תשעה נהרגו בהפצצת טרור על ת"א", לדוגמא.
הכתבה שמספרת כי "שבעה שיצאו הבוקר בטנדר פתוח נהרגו ליד מחסום בכפר… שם ארבו להם אנשי כנופיות", יכולה היתה בקלות לתאר אירוע קשה בשטחים, אבל אז מדובר היה בשגרה בשטחי יפו, חולון ורמלה. וגם ההמשך היה זהה: "עם הישמע היריות, יצאו אנשי ביטחון מהישובים הסמוכים למקום והתפתח ביניהם קרב יריות".
הצד החזק של ישראל היה תמיד "התגובה". למרות האמצעים הדלים, זו לא איחרה לבוא גם ב-48'. קודם היו הפעולות הליליות: "יחידה של ההגנה פשטה הלילה על כפר ערבי שממנו נערכה לפני יומיים התקפה על כלי רכב ישראליים. ההתקפה נמשכה כמה שעות, שלאחריהן אנשינו חזרו בשלום לבסיסם". בהמשך נכתב: "מטוסינו הפציצו שנית את עזה". הממ...
רוצים סרבנים ומשתמטים? אין בעיה. גם אז היוו "צעירי תל אביב" את עיקר הבעיה, ורחוב שינקין נחשב כשטח אויב ממש. "אני יושב במפקדה שקבעה את מושבה בקפה גינתי", מתאר כתב את אחד ממבצעי איתור המשתמטים לצבא. "עצם בחירתו של בית הקפה הזה מעידה על חוש אסטרטגי מפותח, הרי אנו נמצאים בלב שטח ה'אויב', ובמרחק של כמה עשרות מטרים מרוכזים רוב בתי השעשועים".
מלחמה בעיראק? מתי?
הנטייה של ההיסטוריה הארצישראלית לחזור על עצמה, מקבלת זווית משעשעת כשנתקלים בכותרות המדווחות על החזית העיראקית.
כותרות כגון "מתיחות רבה בחזית העיראקית" ו"המשקיפים נתבקשו לעזוב את עיראק", נשמעות לקוחות מהשנים האחרונות. אז, צריך לציין, לא איימו העיראקים בטילים על רמת גן, אלא נלחמו בקרבות של ממש בגבולותינו.
אבל כמו במלחמת המפרץ, גם ב-48' נשמעו אזעקות ברחבי הארץ ופיקוד העורף התקופתי מיהר לפרסם הנחיות לציבור. "בהישמע אות האזעקה – היכנס מיד למחסה", הייתה ההוראה הראשונה. זו שאחריה הורתה: "הגן על שמשות ביתך על ידי הדבקתן בבד, והצלת את עצמך מפגיעה בגוף ואת רכושך מהרס". למזלנו, השתכללנו מאז – יש לנו מסקינג טייפ וניילון.
המתווכים באים, המתווכים באים
בה' באייר תש"ח, בשעה ארבע אחר הצהריים, הוקמה מדינת ישראל. "דריכות וציפייה שלא היו כמוהן בתולדות הישוב והעם", תיארו העיתונים את האווירה ששררה ברחובות.
באותו יום, קצת יותר למטה באותו עיתון, נוסד גם המקצוע העתיק ביותר בהיסטוריה המדינית של ארץ ישראל – המתווך. אביהם המקצועי של הגנרל אנטוני זיני ו-ויליאם ברנס היה הרוזן ברנדוט משוודיה, שמונה מטעם האו"ם למתווך המיוחד לענייני ארץ ישראל. המטרה: הסכם שביתת נשק. הרוזן תואר כמי שיש לו, "יותר סיכויים להגיע לפתרון בעיית פלשתינה ממה שהיה בעבר".
קודם כל, מצא הרוזן אצל שני הצדדים, "רצון לשלום ולמציאת פתרון צודק". מצלצל מוכר? בכמה שבועות לאחר מכן הוא כבר מיהר, בתמימות של מתחילים, להביע תקווה כי בקרוב, "יחוסל הסכסוך בארץ ישראל" וכי, "עוד החודש יושג הסכם".
במסע דילוגים ראשון בין בירות המזה"ת, ייסד הרוזן את המסלול בו פסעו מתווכים רבים אחריו: אלכסנדריה - רבת עמון - תל אביב. עוד הרבה לפני ועידת מדריד או זו של קמפ דיוויד, דחף הרוזן לקיומה של ועידת רודוס, בה יגיעו הצדדים לשיחות ישירות סביב שולחן עגול.
"ההתקדמות ברודוס תהא איטית מאוד", מיתנו עוזריו את התלהבות המתווך. עד כמה זה יהיה איטי, לא בטוח שאפילו יועציו המנוסים של הרוזן שיערו אז.
הרוזן גיבש את עיקרי תוכניתו. ממדינות ערב דרש "להכיר במדינת ישראל", ואילו מן היהודים ש"יהיו מוכנים לוותר על שטחים". הכרה? שטחים? תן לנו לחשוב על זה, תן לנו לפחות 56 שנה לחשוב על זה.
שליחותו של הרוזן ברנדוט הסתיימה באופן טרגי. הוא נרצח בפעולה שהיום בוודאי הייתה זוכה לכותרת הדרמטית "פאשלה של האגף היהודי בשב"כ". הרצח יוחס לארגון מחתרת יהודי מגרעין הלח"י, ועוד באותה שעה החל מבצע מעצרם. העצורים, שמרביתם נעצרו בבתיהם, "ניסו לעורר מהומה, ונאמו בפני חבריהם בהשמיצם את ממשלת ישראל".
הדוד סאם, אהובי
בפברואר 48' דווח כי "הנשיא טרומן ינסה לפשר בין הערבים והיהודים המתונים". במרס הוזמנו הצדדים לדיון על שביתת נשק, על-פי הצעה שהגישה משלחת ארה"ב למועצת הביטחון של האו"ם. אלה היו ניצני הידידות המופלאה בין שתי המדינות. גורמים ישראלים מיהרו להצהיר כי "אמריקה אינה בוטחת במדינות ערב".
באפריל 2004, בביקורו האחרון של ראש הממשלה, אריאל שרון בארה"ב, הזכרנו להם את זה עוד פעם. רק למקרה שהם שכחו.
באוגוסט 48' התעוררו האמריקנים לבעיית הפליטים. הכותרת: "ארה"ב: הפליטים מסכנים שלום א"י". בסך הכל לקח לאמריקנים יותר מיובל שנים בכדי להגות סוג של פתרון. "בעיית הפליטים צריכה להיפתר בתוך גבולות המדינה הפלסטינית", אמר הנשיא בוש לראש הממשלה שרון, בביקורו האחרון בוושינגטון. נו, אז מי אמר ששום דבר לא השתנה?
ימין ושמאל, רק שנור ושנור
הכלכלה הישראלית, ללא ספק, השתנתה רבות במהלך השנים אך גם בנושא זה פיתחה ישראל סוג של מסורת. בעוד ישראל 2004 מנסה לצמצם את הקצבאות לאזרחיה, פיתחה זו של 1948 את הדלתות למדיניות 'השנור', שמוסדה תחת השם 'תקציב הסיוע האמריקאי'.
הכותרות: "שר האוצר יוצא לארה"ב לדון בענייני כספים", "המילווה האמריקני יינתן בקרוב", "מובטחת הלוואה אמריקאית בסך 100 מליון דולר". המסורת נוסדה, רק הסכום מידי שנה מתעדכן מחדש, בהתאם למדד המחירים לנדבן.
"6 מליון ל"י – הצעת תקציב המדינה לחצי שנה", נכתב בעיתוני ספטמבר. "מחר מתחיל הויכוח על תקציב המדינה" בישרו כותרות אוקטובר. היום כבר כולנו רגילים שבכל שנה, לקראת דצמבר, מבשרים הוויכוחים בכנסת על בוא עונת התקציב. אחרי הכל, מדובר במסורת ארוכת ימים - ומסורת לא משנים.
"במסגרת הויכוח על התקציב", נכתב כבר באוקטובר 48', "מצפים לביקורת מצד חלק מבין חברי המועצה על המנגנון הממשלתי הנראה בעיניהם מנופח, והחזקתו עולה בחלק ניכר מהתקציב כולו". רק בישראל מנגנון שעדיין לא קם – כבר יכול להיות מנופח. ואולי בנימין נתניהו צודק?
ואם חשבתם ששביתות הן המצאה של ההסתדרות החדשה, תראו מה קרה לנו כבר בשנה הראשונה. בפברואר שבתו בעלי המסעדות, "המוסדות הכלכליים אינם מתחשבים בענף המאכיל 40 אחוז מהתושבים", טענו. במאי, "שביתה גורמת למחסור בבשר כשר בת"א". ואחרי שלא קיבלו את שכר חודש יוני, "100 עובדי משרד הרישום שובתים בחיפה".
והשיא: באפריל שבתו 1,400 פקידי חברת החשמל ופועליה, ועוררו מהומה רבה. לטענת ה-ע-ו-ב-ד-י-ם, הם "נענו לקריאה לבניית הארץ ולא הקפידו על תנאי השכר שהוצאו להם". והם הוסיפו טענה: "הזלזול בנציגות העובדים הוא גדול". עמיר פרץ עוד היה בתכנון.
ולסיום קוריוז שמלווה אותנו עד היום: ידיעות אופטימיות שלפיהן ישראל עומדת להפוך לסעודיה הקטנה. "נתגלה נפט באזור סדום ויש סימנים לנפט בשפלת החוף", דווח בשמחה ב-48'. נפט? סולר? קדחת. עד היום מתגלים סימנים לנפט מידי פעם, אבל הנוזל השחור עצמו – עדיין לא נמצא. עוד לא אבדה תקוותנו.
לפנייה לכתב/ת 
ההכרזה על הקמת מדינת ישראל
צה"ל נשבע אמונים
הכרזת המדינה
צילום לע מ
הנשיא טרומן עם אבא אבן. מנסה לפשר
צילום: איי פי
מומלצים
