ברחובנו הצר
'חתול רחוב' של הבימה הוא מחזה פשטני, אך הביצוע הרגיש של שחקניו מצליח להמחיש את מצוקת הרחוב
המחזה החדש של גורן אגמון 'חתול רחוב' עוסק בנערים מתבגרים שחיים ברחוב ומתקיימים מזנות, גניבות וסמים. במרכז העלילה, סיפורו של מיכאל, שבורח מהבית אחרי סכסוך עם אביו, שדרן טלוויזיה מפורסם. אגמון משרטטת דמויות מעניינות עם שימוש יפה בשפת רחוב קולחת ואנרגטית, אבל ברמה העלילתית המחזה די פשטני ונוטה לפתרונות שבלוניים של סדרת נעורים טלוויזיונית.
התוספת של שתי דמויות סימבוליות של זוג זקנים תמהונים המנסים לשמש מעין הורים אלטרנטיביים לילדי הרחוב וגם משמשים מקהלה המעבירה מסרים יומרניים לקהל, רק מסבכת עוד יותר את הבעיות הדרמטורגיות של הטקסט, על אף הביצוע מלא הקסם של סנדרה שדה ומיכאל כורש.
מה שבכל זאת מעניק להצגה איכות תיאטרלית ואפילו פואטית לרגעים הוא הבימוי האנרגטי של רביד דברה, שמנצל עד תום את התפאורה המיוחדת של לילי בן-נחשון, שהופכת את הכיכר העזובה למגרש משחקים ענק. דברה גם מוציאה מצוות השחקנים הצעיר ביצועים חריפים ומשכנעים. במיוחד ראויים לציון יונתן רוזן, בתפקיד הילד החרדי המוכה, ויואב ברטל, בתפקיד הילד החולה שעבר התעללות מינית. בנימין דוד אלדר, בתפקיד מיכאל, ושמיל בן-ארי, בתפקיד האב, מגישים ביצוע רגיש ומדויק בתפקידים הראשיים.
אולי זו אינה הצגה עם עומק רגשי אמיתי או אמירה מתוחכמת, אבל בזכות הביצוע היא בהחלט מצליחה להמחיש את המצוקה והוויטאליות של החיים בצד האכזרי והמשוחרר של חיי הרחוב.
לפנייה לכתב/ת 
