שתף קטע נבחר

הבטן של מתפקדי הליכוד

תוכנית ההתנתקות, כפי שמראים הסקרים, נבלעה על ידי מתפקדי הליכוד, עוכלה חלקית, אבל הנטייה היא להקיא אותה החוצה. ובמילים פשוטות: מתפקדי הליכוד, שהם הגרעין הקשה - לא רוצים להיפרד מעזה. האם זה אומר שהם מנותקים מהציבור, שדווקא תומך - כפי שהראה המשאל ב-ynet? זה עדיין לא אבוד, אבל שרון יכול להאשים רק את עצמו

לו היה אפשר לשנות את חוקי התחביר העברי - את הטור הזה צריך היה להתחיל בשורה של סימני שאלה. סימני שאלה, משום שהשאלות הנערמות הבוקר על השולחן מתרבות משעה לשעה, ככל שמתקרבים אל יום המשאל בליכוד - וקוראים את הסקרים בעיתונים.

 

מה יקרה אם שרון ייכשל, כפי שמנבאים הסקרים? לאן הולכים מכאן? מה יקרה לבורסה? ומה עם הממשלה, עם המערכת הפוליטית ועם יחסי ישראל-ארה"ב? ואיזה אופק מדיני תציג ישראל לעולם, שגם ככה לא צריך סיבות רבות מדי כדי לנגח אותנו? והאם יכול להיות שהעיתונאים והפרשנים (כולל כותב שורות אלה) טעו בחלק מהתחזיות וההערכות שלהם? האם ייתכן שזלזלנו ביכולת של המתנחלים ואוהדי ארץ ישראל הגדולה לצאת לקרב? האם יכול להיות שהיינו (שוב) שבויים בקונספציה, לכודים בספינים מתוחכמים ובהצגות מופקות היטב? האם ייתכן שעלה לנו הבוש לראש?

 

סקרי דעת הקהל שפורסמו הבוקר (יום ה') מנבאים מפלה צורבת לראש הממשלה, אריאל שרון, ולתוכניתו. מפלה לאיש שאך לפני שבועיים הוכתר בתקשורת כמנצח ודאי, כשולט בלתי מעורער בסדר היום הציבורי בישראל ובתנועתו, תנועת הליכוד. אלא שמאז שחזר שרון מארה"ב - משהו השתבש. הרכבת הדוהרת של אולמרט את שרון ירדה קצת מהפסים, ויחד איתה גם היוזמה המדינית היחידה שהוליד בית היוצר של אריק שרון מאז הגיע לשלטון. הציפוי שעטף את התוכנית התפורר לו בשבועות האחרונים, ויותר משנחשפו חסרונותיה, נחשפו אנשי הליכוד במערומיהם.

 

תוכנית ההתנתקות, כפי שמראים הסקרים, נבלעה על ידי מתפקדי הליכוד, עוכלה חלקית, אבל הנטייה כעת היא להקיא אותה החוצה ולשטוף אותה במים. ובמילים פשוטות: מתפקדי הליכוד, שהם הגרעין הקשה - לא רוצים להיפרד מעזה. זה לא מתאים להם, ובכלל – מי ביקש מאריק שרון להפוך לחיים רמון? הרי הם שלחו את שרון ללשכת ראש הממשלה לא כדי להפרד מעגבניות השרי של גוש קטיף, אלא כדי לתת לפלסטינים בראש, וחזק. התנתקות-שמיתנתקות, אומרים הליכודניקים לשרון, מה שכבשנו – כבוש, ושימות העולם. העיקר שעזה בידינו.

 

מבלי להיכנס לוויכוח סביב עצם קיומו של המשאל בתוך המפלגה של ראש הממשלה, וסביב חוקיותו, מוסריותו והנורמות הדמוקרטיות שהוא משדר, אפשר לומר כי שרון הביא את המפלה (בסקרים לפחות) על עצמו. הוא ואנשיו, או לפחות חלקם, לא העריכו נכונה את מה שצפוי לקרות. הם לא ציפו לקמפיין כל כך אפקטיבי של המתנחלים, שהגיעו בשבועות האחרונים אל ביתם של מתפקדי הליכוד, ודיברו אל ליבם.

 

הם לא ציפו שתוך שלושה שבועות, אחרי התהילה הגדולה עימה חזר שרון מוושיגנטון, הוא יתרסק כל כך חזק. ראש הממשלה ואנשיו, שמיהרו להכריז על משאל תוך שלושה שבועות, משלמים כעת את מחיר היוהרה, את מחיר החלטורה והקומבינה, ולא פחות מזה – את מחיר חוסר המנהיגות והאומץ להכריע כפי שנדרש ממנהיג נבחר במדינה דמוקרטית. ולפעמים, כשאתה בוחר לזלזל בדמוקרטיה, היא לא נשארת אדישה. בדרכה הצינית, היא מתגוננת ואפילו נוקמת את השפלתה. מי שרצה משאל עם ב"כאילו", יקבל סטירת לחי מצלצלת. לא בכאילו.

 

המתפקדים מנותקים מהמציאות?

 

ומה עם מתפקדי הליכוד? הם מצטיירים בסקרים של היום כחבורה מנותקת מהמציאות ומרוב הציבור, אנשים שהבטן שלהם משתלטת שוב על הראש. לא הסקרים אומרים את זה, אלה קרוב לארבעים אלף גולשי ynet, שהצביעו בשבוע האחרון, ברוב גדול, בעד תוכנית ההתנתקות. העם רוצה תוכנית מדינית, הוא רוצה התנתקות. אבל הליכודניקים עדיין עסוקים ברצון לשלוט ולהכניע, ולא משנה מה המחיר.

 

סגן השר זאב בוים, איש בית"ר ותיק, שהחליט לתמוך בתוכנית ההתנתקות, הגדיר אתמול, במהלך סיור של "אוטובוס ההתנתקות" בצפון הארץ, את המצב בצורה הטובה ביותר. "קשה לנו לשכנע את האנשים לתמוך", הוא אמר, "משום שהם חושבים מהבטן. אבל האמת היא שאנחנו אשמים, משום שאנחנו עודדנו את זה במשך שנים. הטעות הגדולה שלנו היתה אחרי שיצאנו מחברון, והמשכנו לדבר על ארץ ישראל השלמה. ובכל מקרה, כל התהליך הזה של ההתנתקות הוא תהליך קצר מדי. רק לפני שלוש שנים היינו באופוזיציה ודיברנו נגד, ופתאום אנחנו מיישמים. אבל אין מה לעשות, אנחנו צריכים להיות ישרים עם עצמנו ועם הציבור ששלח אותנו. לא קיבלנו ארבעים מנדטים בגלל מדיניות הליכוד הקלאסית. מי שמתנגד לתוכנית ההתנתקות, מרמה את עצמו".

 

אתמול, בסיור הארוך שערכו תומכי ההתנתקות, בראשות השר אהוד אולמרט, אפשר היה לראות מי בעצם מנהל את העניינים בליכוד. בכנס בקריית ביאליק הצליחו חמישה מתנחלים, למעשה שלושה מבוגרים ושני תינוקות, לפוצץ כנס של שלוש מאות איש. סתם כך, הם נכנסו לאולם האירועים, ובצעקה אחת – הכל נגמר. עשרים דקות שלמות בוזבזו על הרגעת הרוחות ועל הוצאת המתנחלים מהאולם. עשרים דקות מדהימות, שהוכיחו מי באמת שולט. לא המתנחלים, אלא הרגש. המסר - "אנחנו נלחמים על הבית שלנו" - עבר.

 

קשה להיות ליכודניק בימים אלה. המסרים מבולבלים, לעתים סותרים, וכל המנהיגים נשמעים פתאום כמו שמעון פרס. אחרי שנים שהשמאל היה האויב, פתאום הקווים היטשטשו. צריך לשמוע את אהוד אולמרט נואם כדי להאמין: "אי אפשר לשלוט על כל השטחים. אי אפשר לקבל הכל. צריך להשקיע בנגב ובגליל, ולא בעזה".

 

צריך לשים לב...

 

לימים הקרובים. למרות הסקרים הלא מעודדים מבחינת ראש הממשלה, ולמרות כל מה שנכתב כאן, הקרב עוד לא אבוד לגמרי. אחוז המתלבטים גבוה, והכל יכול עוד להשתנות. אחוזי הצבעה גבוהים יכולים להפוך את התמונה כולה, ובכלל – שלושה ימים בישראל הם הרבה מאוד זמן. אולי הרבה יותר מדי זמן.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: תומריקו
המשאל. עוד לא אבוד לשרון
צילום: תומריקו
צילום: פייר תורג'מן, באו-באו
שרון. זילזול בדמוקרטיה?
צילום: פייר תורג'מן, באו-באו
משאל ynet. הרוב תמך
צילום: ישראל הדרי
אולמרט. מי היה מאמין
צילום: ישראל הדרי
צילום: ערוץ 1
מחאת המתנחלים באולם בקריית ביאליק
צילום: ערוץ 1
בוים. אנחנו אשמים
מומלצים