חמודים ביונקרס

"אבודים ביונקרס" הוא מחזה אוטוביוגרפי של ניל סיימון שמתמקד בחוויותיהם של שני ילדים יהודים במלחמת העולם השנייה שנשלחים לחיות עם סבתם הקפדנית והמפחידה. זה מחזה שדורש איזון מדויק בין הפן הקומי של הדמויות לאמינות הריאליסטית והכאב האנושי המבעבע מתחת לפני השטח במשפחה המעורערת.

ההפקה (בית לסין) בבימוי רוני פינקוביץ' משתדלת להצחיק, במיוחד בחצי הראשון, וזה בא על חשבון האמת הפשוטה של הסיטואציה. רק אחרי ההפסקה הביצוע מקבל ממד אנושי יותר משכנע והדרמה יותר זורמת, ואז גם הרגעים המצחיקים צומחים יותר בטבעיות.

ליאור חן ודביר מזי"א חמודים בתור הילדים הנטושים, ויורם טולדנו אנושי וחם בתור הדוד המאפיונר שנחלץ לעזרתם. גלית הרשקוביץ' מצליחה לשכנע בתפקיד הקריקטורי של הדודה בעלת פגם הדיבור המגוחך. אלי אליוביץ', לעומת זאת, בתפקיד האבא, נוטה יותר מדי להחצין את הלחץ שלו. זהרירה חריפאי, בתפקיד הסבתא המפלצתית, מתחילה עם הדגשה חזקה מדי של המבטא הגרמני, אך בתמונות האחרונות היא משכנעת בחשיפת הכאב שמסתתר מאחורי החזות הקשוחה.

אך הלב הפועם של ההצגה הוא שרית וינו-אלעד, בתפקיד דודה בלה קלת-הראש, שמצליחה להעביר את הרגשות המבולבלים והתשוקות המודחקות של הדמות שחיה בצל הסבתא הדורסנית. בעיקר בזכותה, ההצגה מצליחה בכל זאת לרגש. אז אולי זה לא הניל סיימון הכי טוב בעיר, אבל זהו ערב חביב של תיאטרון עשוי היטב עם קצת צחוק וקצת כאב וסוף סנטימנטלי צפוי. בסך-הכל, בסדר.