סיני: חצי אי של שפיות

בשתים עשרה בלילה, במעבר הגבול של טאבה, העסקים היו כרגיל. המוכסים המצרים המרושלים שליד מרכז הרישוי מצאו כמה בקבוקי יין אצל חבורת הצעירים שלבשו בגדי גואה. אי אפשר לטעות ביוצאי הודו. 

"מילגה", פנה הג'ינג'י החייכני והקולני למצרי, כשהוא מבקש ממנו לוותר על העתק מתורגם של רישיון הרכב. המצרי הביט בו וחייך. "אוף", אמר הג'ינג'י, "אני כל הזמן מתבלבל, זה כל כך דומה להודו פה". הוא צדק.

אין שני מקומות כל כך דומים בעולם כמו הודו ומצרים. ככה הרגשתי ב-1983 כשהגעתי לקהיר בפעם הראשונה, נדחס לאוטובוס מול כיכר תח'ריר וחושב לעצמי כמה האבק בדלהי ובקהיר דומה, וגם רכות האנשים, החיוך החם, הברדק האינסופי ותאוות הבירוקרטיה שכסף קטן פותר.

זה הכל עניין של קארמה

הרבה שנים לא חשבתי על הקשר הברור בין מצרים ודלהי עד שבפסח הזה, כשעצרתי עם משפחתי בחושות של חוף מעיין שמצפון לראס א-שטן, פגש אותי ח'ארבי מה'בננה ביץ''. הבננה ביץ' דומה למאות החניונים הבדואים שפרושים מראס ממלאח בצפון – כ-15 קילומטרים דרומית לגבול בטאבה ועד לנואיבה. כמה עשרות חושות צפופות - השורה הראשונה על קו המים, השורה השנייה והשלישית בנויות ברווחים שביניהן, ובעורף מסעדה שהיא סככת קש עם שטיחים ומסעדים רכים לגב.

"יש פה קארמה טובה", אמר ח'ארבי. בחיי, הוא אמר קארמה. עד אז לא חשבתי על זה. גם לפני שנתנו את סיני למצרים, גם בלי הגבול, משהו היה נושר ממני כשהייתי עובר את טאבה. מה שמפליא הוא שלמרות ההרס המסיבי של החופים – אין יותר חלקת חוף פנויה, עשרות מלונות עד נואיבה, עוד עשרות בדהב, מאות מלונות ו-65 מועדוני צלילה בשארם לבדה, היעלמות אלמוגים ודגים, טינופת, ירידת מפלס המים, המעיינות המתייבשים והפלגים שנעלמו מנאות המדבר, קווי המתח הגבוה המכוערים, מחצבות ומזבלות פתוחות - למרות כל זאת, סיני עדיין עושה את זה.

"במערב סיני יש גם המון מלונות", אמר ח'ארבי, "אבל אין קארמה כמו פה. פה כולם שמחים, רגועים. ישראלים, בדואים, מצרים".

"ואיך היה החג?"

"אלחמדיללה", הוא אמר. "העיקר שלא קרה שום דבר רע. החג הכי טוב בשנים האחרונות."

עשרות אלפי ישראלים צעירים יותר או פחות הצביעו בפסח האחרון לטובת סיני. כי הם, הצעירים, העתיד של המדינה הזו, יודעים ומרגישים את מה שהמאובנים במשרד החוץ והביטחון פוחדים ממנו. הם יודעים שיש מקום אחד נורמלי במזרח התיכון שקארמה טובה שורה עליו, שבו באמת טוב לאנשים והם מחייכים חיוכים של כלום, לא חיוכים פוליטיים מתחסדים ובלי תירוצים של 'אנחנו והם'. 

החוף של מזרח סיני הוא המזרח התיכון כמו שהוא צריך להיות, כמו שיהיה יום אחד. מקום בו צעירים ישראלים קולניים וחסרי נימוס חביבים באמת על מצרים ובדואים, מקום בו נשים ישראליות אוהבות את הבדואים והבדואים מחזרים להן אהבה. כאן אין 'ישראלים' ו'ערבים', כאן יש נשים וגברים ושמש וים וחול ותשוקה וחושניות. בלי ארץ אבות קירקושי היסטוריה ומאפיונרים שמתחברים לוורידים. כאן זה העולם שלנו, חלקת אלוהים של כו-ל-ם.

טימטום של שמש שזורחת

בסיני יש את אותו רוגע הודי ששולט על הדברים, אותו טימטום חסר פשרות של שמש שזורחת, של רעש של גל שחודר אל החושה, של שפל רחב על השונית-הלא-משהו, של שנירקול עצל לחפש טווסון או זהרון או סתם אלמוג שיח. ארוחת בוקר היתה איטית ומשעשעת ולארוחת ערב שח'ארבי הבטיח שתהיה מהירה חיכינו כל יום שעתיים וחצי. אבל לא היה לנו איכפת, כי שיחקנו שש בש ודיברנו עם מזמאלק המצריה שדות האופיום ועל קניוני אבן החול, וח'ארבי הציע לנו ג'ויינט ("אפשר לעשן ליד הילדים?" הילדות היו בהודו שנה – הזכרנו לו).

בבוקר התעוררנו עם הים. דריה גררה אותי עם השנורקל למים. קיפודי ים נופפו לנו בקוצים שחורים ארוכים שמזכירים ריסים. מלפפוני ים שכבו בצורה מגונה על החול, פרפרונים ריחפו דרך השונית. אחר כך נסענו לקנות לנו אוכל בנואיבה, נוסעים בכביש מדברי פתוח, עוצרים למלא מיכל בתחנת הדלק. זה עושה לי טוב לדפוק את המנגנון הישראלי, למלא מיכל דלק מצרי ברבע מחיר. שקל ועשרים לליטר. 

כן, סיני. רק סיני. למרות המלונות וצפיפות החושות ואיטיות השירות, ובגלל שסיני היא הודו ליד הבית והמקום הנורמלי היחיד במזרח התיכון המשוגע. חצי אי של שפיות.

טיפים

• המרת כסף: רק בצד המצרי. עד שלא יהיה שער נורמלי בצד הישראלי כדאי להתעלם ממנו.
• רכב: אין צורך לתרגם את הרשיון הישראלי בממס"י. אפשר פשוט לצלם את רשיון הרכב הישראלי. 
• דלק: לתדלק במצרים. ליטר של נטול עופרת 92 אוקטאן עולה לירה וחצי, שזה שקל ועשרים. תביאו ג'ריקאן. 
• חושות:  שלושת הריכוזים המשמעותיים הם ליד ביר סוויר, כ-30 ק"מ מטאבה, בין ראס א-שטן למעגנה, ובאזור נואיבה.
• ראס א-שטן: השונית נחמדה. צפוף אבל יש גבעה שיש ממנה קליטה לטלפון סלולארי. אחד הריכוזים המועדפים על צעירים.
• מביר סוויר לבאווקי: החוף נחמד, היתרון הוא המרחק מהכביש. בחניון מעיין יש שירותים נקיים. אזור מעורב של משפחות וצעירים.
• נואיבה: בשוק אפשר לקנות גבינות, חלב, ירקות, דבש, שוקולד ואת פאר השתייה המצרית – מיצי גויאבות ומנגו במחיר של שקל לבקבוק. או ארבעה שקלים לליטר.
• להביא מהבית: בירות, יין, אלכוהול ולהיות מוכנים להתמודד עם נידנודי המכס המצרי, כמות סבירה תעבור. למשפחה כדאי להביא גזיה וערכת קפה. חוסך לא מעט כסף. וקצת כלי אוכל.
  

• לאתר הבית של צור שיזף לחצו כאן.