התוכנית: כך נהפוך את מאדים ל"תואם-ארץ"
על-פי חישוביהם של מק-קי וזוברין, תהליך הפיכת מאדים לדומה לכדור הארץ ולמתאים להתיישבות מאסיבית של המין האנושי עשוי להימשך רק כ-500 שנים, אם כל השיטות שתוארו לעיל יופעלו בו-זמנית. עוד הרבה לפני כן ניתן יהיה להתהלך על מאדים עם מיגון אישי פשוט יחסית, כגון חליפת חימום ומסיכת חמצן. כתבה רביעית ואחרונה בסדרה
התסריט שהציעו מק-קי וזוברין דורש שינוי מסלולו של גוף כזה, כאשר הוא רחוק מאוד ממאדים. שינוי מסלול אפשרי על-ידי הפעלת מנוע רקטי (שיש להתקין על פני הגוף). על המנוע לפעול תקופה ארוכה, של מספר שנים, כדי לשנות במקצת את מסלולו של כוכב השביט. לאחר כמה עשרות שנים של טיסה בחלל עם בקרה צמודה, משולי מערכת השמש ועד מאדים, אמור הגוף לפגוע בכוכב הלכת.
על-פי חישוביהם של מק-קי וזוברין, אסטרואיד קרח שמאסתו עשרה מיליארד טונות יפגע במאדים וישחרר מספיק אנרגיה בעת הפגיעה כדי לחמם את מאדים בשלוש מעלות. החימום, ואפקט החממה שיגרמו הגזים שהרכיבו את הגוף הפוגע, יגרמו להמסת כמויות אדירות של קרח (ממים) מהחומר הקפוא על מאדים.
הפגזות חלל
אם תתבצענה הפגזות חלל כאלו של גושי קרח ענקיים, מדי שנה במשך כחמישים שנה, יכולים להצטבר די מים בצורה נוזלית כדי לכסות רבע מפני מאדים באגמי מים רדודים. כיוון שהמרכיבים העיקריים של תוכנית זו - גושי הקרח - קיימים למכביר באזורים הרחוקים של מערכת השמש, נשארה רק המטלה "הפשוטה" של פיתוח מנוע רקטי רב-עוצמה שיהיה מסוגל להזיז אסטרואיד ממסלולו. גם דבר זה נמצא בתכנית העבודה של חוקרי החלל, כדי למגר סכנות שצפויות לכדור הארץ מגופי חלל שעלולים לפגוע בו.
בניית אטמוספירה שניונית: כל התסריטים הללו עשויים ליצור אטמוספירה עבה על מאדים, שתגרום ללחץ משמעותי בגובה פני הקרקע, אך כזו שאינה מסוגלת לקיים חיים כפי שאנו מכירים על כדור הארץ. אטמוספירה מסוג זה היתה קיימת על כדור הארץ כמעט מרגע היווצרותו. אטמוספירה בראשיתית כזאת, המורכבת מחנקן שמקורו מהקרקע, פחמן דו-חמצני, אמוניה, מים, וכו' אינה מסוגלת לקיים חיים כשלנו, מאחר שלא נמצא בה חמצן מולקולרי.
החמצן החופשי
עקב היעדרו של חמצן חופשי באטמוספירה תהליך שריפת החומרים המבוסס עליו לא יכול להתקיים. החמצן החופשי הופיע יחסית מאוחר בתולדות כדור הארץ, כמיליארד וחצי שנים לאחר היווצרות הפלנטה שלנו. עדות לכך הם מרבצים ברזליים שכבתיים, שמוסברים כשכבות משקעים של תחמוצות ברזל. החמצון של הברזל במים התאפשר, לפחות חלקית, הודות לתהליך הפוטוסינתזה, שמנצל את אור השמש כדי ליצור סוכרים אך שאחד ממוצריו הוא חמצן חופשי.
כדי לשנות אטמוספירה ראשונית לאטמוספירה שניונית, הדומה לזו הנוכחית על כדור הארץ, מציעים חוקרים שונים "להזריע" אצות פשוטות באטמוסיפרה הראשונית. האצות הכחולות-ירוקות, יצרניות החמצן הראשונות על עולמנו, מוצעות כמחוללי אותה התופעה גם באוויר מאדים. מבחינה מעשית, החישובים מראים שהזרעה של אצות כאלה על מאדים תדרוש כ-100,000 שנים כדי ליצור מספיק חמצן באטמוסיפרה.
התקווה: הנדסה גנטית
ייתכן שבעזרת הנדסה גנטית ניתן יהיה ליצור סוג משופר של אצות אלה, שיפיק הרבה יותר חמצן וגם יתרבה בקצב מהיר כך שבניית האטמוספירה תתרחש בקצב מזורז, אולי תוך 10,000 שנים בלבד. מתברר שכדי לאפשר פוטוסינתזה על-ידי אצות לא צריך לשנות הרבה. בטבלה הבאה מוסברים הגורמים השונים וכן הסיבות לנחיצותם:
אם ניתן יהיה להעלות את כמות ה-co2 באטמוספירה כך שהטמפרטורה על פני מאדים תעלה לערך הרצוי, גם ריכוז החמצן וגם ריכוז המים באטמוספירה יעלו. יש אפשרות שגם ניתן יהיה לשחרר כמות קטנה של חנקן על-ידי פעולת חיידקים על הקרקע של מאדים, לפחות מספיק כדי להעשיר את האטמוספירה בחומר זה מספיק כדי לקיים צמחייה פשוטה.
על-פי חישוביהם של מק-קי וזוברין, תהליך הפיכת מאדים לדומה לכדור הארץ ולמתאים להתיישבות מאסיבית של המין האנושי עשוי להימשך רק כ-500 שנים, אם כל השיטות שתוארו לעיל יופעלו בו-זמנית. עוד הרבה לפני כן ניתן יהיה להתהלך על מאדים עם מיגון אישי פשוט יחסית, כגון חליפת חימום ומסיכת חמצן.
סיכונים אפשריים
למרבה האירוניה, האפשרות שפעם היו חיים על מאדים מהווה סכנה אפשרית לתוכנית הפיכת כוכב הלכת למקום מגורים עבור המושבה וגם (אולי) עבור חלק נכבד מהאנושות העתידית במערכת השמש. הגילויים החדשים, הן של הגשושיות שנוסעות על פני כוכב הלכת, הן מחלליות המקיפות את מאדים, והן ממחקרים על כדור הארץ, כאמור לעיל מעלים את האפשרות שצורות חיים פשוטות היו יכולות לקום ולשגשג על מאדים, לפחות בתחילת התפתחותה של הפלנטה.
יש החושבים שצורות החיים על מאדים אף פיתחו מנגנוני הגנה דומים ליצורים ארציים חד-תאיים: אם תנאי הסביבה הופכים קשים, למשל עקב היעדר מים נוזליים לתקופה ארוכה הם הופכים לנבגים וכך יכולים להתקיים בתרדמת עד אשר תנאי הסביבה משתפרים. החשש הוא שאם התנאים על מאדים ישתפרו עקב פעולת ההארצה, יקומו לתחייה צורות חיים לא ידועות שיעשו שמות בקרב המתיישבים על מאדים.
הועדה כבר קמה
לאמיתו של דבר, כבר קמה "ועדה בינלאומית להתנגדות להחזרת דגימות קרקע ממאדים" שמתנגדת לבדיקת דגימות כאלו על כדור הארץ לפני שמאדים ייחקר בצורה יסודית מאוד על-ידי חלליות בלתי מאוישות. עם חברי ועדת השתדלנים, שהינם מתנדבים שעמם נמנים מהנדס שהשתתף בתכנית "אפולו" של הנחתת אדם על הירח, שני חוקרים שהפעילו מעבדות בדיקה בנחתות מאדים של תוכנית ויקינג, ופרופסור לאסטרופיזיקה שמאמין כי המגפות על כדור הארץ הן תוצאה של חדירה לאטמוספירה שלנו של יצורים חד-תאיים מהחלל.
הוועדה דוגלת בנקיטת אמצעי זהירות ללא תקדים כאשר יגיעו דגימות קרקע ממאדים לבדיקה על כדור הארץ, ומתריעה שכיום אין מתקנים ברמה הדרושה ולכן כדור הארץ חשוף לסכנת זיהום של צורות חיים ממאדים. כדוגמה של אסון אפשרי, מביאה הוועדה באתר האינטרנט שלה את מגיפת הדֶבֶר שחיסלה רבע מאוכלוסיית אירופה במאה ה-14, כתוצאה מהגעת חיידק "חדש" מסין.
החלפת צורות חיים
למרבה המזל, נראה שניתן לבטל חלק מהחששות. בגיליון 68 של "גליליאו" הובהר, ברשימה שנושאה פנספרמיה, שהאפשרות שצורות חיים פשוטות הוחלפו בין כדור הארץ לבין מאדים אינה זניחה לגמרי. מכאן, שצורות חיים פשוטות ממאדים אולי כבר באו במגע עם צורות חיים ארציות. כיוון שקיים סיכוי שהיה כבר מגע בין צורות החיים של שני כוכבי הלכת מבלי שהחיים יפסיקו להתקיים (לפחות על כדור הארץ), נראה סביר שצורות החיים של מאדים לא יהוו סיכון משמעותי למתיישבים.
לעומת זאת, יש הטוענים שדווקא האפשרות שצורות חיים על מאדים קרובות מבחינה גנטית לאלו של כדור הארץ מצביעה על ממשות הסכנה. חיידקים או נגיפים שהיו בתרדמה על מאדים יזהו סביבה אנושית, למשל זו של גוף האדם, כאתר בו תנאי הקיום טובים וכדאי להתרבות בו. קיימת גם אפשרות שמושבות אלו אף שיתפתחו לא יזיקו לנושא אותם, אך ודאי שהדבר ראוי לתשומת לב.
הסוגייה המוסרית
מתעוררת השאלה אם תוכנית הפיכת מאדים לדמוי כדור הארץ היא מוסרית, לאור האפשרות שצורות חיים שאולי קיימות כיום על מאדים, בתנאי הסביבה הקשים השוררים בו, עלולים להיכחד אם הסביבה אמנם תהפוך לדמוית כדור הארץ. חלק מהחברים של "חברת מאדים" (Mars Society) וזוברין בראשם מתארים תהליך הארצה של כוכב הלכת כדומה לכיבוש המערב בידי המתיישבים האמריקאים מידי האינדיאנים.
אחרים משווים תהליך כזה להתפשטות המין האנושי על פני עולמנו שלנו: הרי כאשר בני האדם הקדמונים החלו להתפשט על פני היבשות הם גרמו להכחדת סוגים רבים של יצורים; יש הטוענים גם שההתרבות הבלתי מבוקרת של בני האדם גרמה לשינויים אקולוגים בלתי הפיכים על כדור הארץ.
העולם נהיה קטן
האם עומדת לנו הזכות לשנות כרצוננו את סביבתו של כוכב-לכת שכן? סוגייה זו ראויה לדיון כיוון שאולי בה תלוי עצם קיומנו. המין האנושי המודרני שיגשג על-ידי התרבות והתפשטות, החל ממרכז אפריקה לפני יותר מ-100,000 שנים, דרך המזרח התיכון לכל עבר של הכדור. העולם שלנו התחיל להיות קטן עבור הגזע האנושי.
כמו-כן, בשנים האחרונות התחלנו לתת דעתנו לסכנות שעלולות להמיט כליה על האנושות, או לנסיגה כה משמעותית שיידרשו עשרות אלפי שנים כדי לחזור לאותה רמת קיום. סכנות אלה באות לרוב מהחלל, עקב פגיעה אפשרית של גופים שמימיים קטנים יחסית, או עקב שינוי משמעותי של סביבתנו.
פיזור הסיכון
אחת האפשרויות להבטיח את המשך קיומנו, לא האישי אלא של האנושות כולה, היא פיזור הסיכון. על-ידי יוזמה של "השתלת" האנושות על כוכבי לכת אחרים ניתן לצמצם משמעותית את הסכנה. גם אם יתרחש אסון כבד ביותר על תושבי כדור הארץ, הענף שחי על מאדים עשוי לשרוד. עקב כך, יישוב מאדים הופך להיות משימה כלל-אנושית, שקיומנו הביולוגי והגנטי תלוי בו.
הנימוק, דרך אגב, תקף לגבי כל סוג של התיישבות מחוץ לכדור הארץ, למשל על הירחים של צדק, או מחוץ למערכת השמש. המין האנושי נמצא בנקודת מפנה התפתחותית, בה הוא יכול להישאר כבול לכוכב הלכת עליו נולד או להחליט להמשיך את התפתחותו ולהפוך מ-homo sapiens ל-homo spatialis, מה-"איש הנבון" ל-"איש החלל". ההחלטה נתונה בידינו ונקווה שהיא תהיה נכונה.
לפנייה לכתב/ת 
