הדבר הטוב הבא

לרן דנקר, שמשחק את זוהר להט בדרמה המוזיקלית היומית של yes "השיר שלנו", יש למעשה כבר את כל הסימנים שהוא הולך להיות כוכב. תוסיפו לזה עוד כמה רסיסי זוהר – סליחה על משחק המילים – ותקבלו את הדבר הלוהט בטנא שבסלינו על כתפינו.

דנקר, 21, יליד ארה"ב, עושה ב"שיר שלנו" את תפקידו הרציני הגדול הראשון. זאת, אחרי שהבליח לרגע בפרומואים להשקה הראשונה של ערוץ 10, ובעוד אי-אלו פרסומות. הוא לא נמנה על אלה ששירתו בלהקה צבאית, או מיוצאי בית ספר גדול לאמנויות. אבל יש לו נתוני פתיחה מבטיחים: הוא נראה טוב, הוא משחק לא רע במגבלות הז'אנר, הוא יודע לשיר, ולפחות בינתיים – השתן עוד לא עלה לו לראש.

חוצמזה, הוא בנו של השחקן אלי דנקר ("לגעת באושר"), והפרט הצהבהב שמעלה אותו לדרגה רשמית של סלב בהתהוות – בת הזוג החדשה שלו היא נינט טייב, במה שמסתמן כסוג של זוג מלכותי נוסף, לצד יהודה לוי ואפרת בוימולד.

"מצחיקה אותי ההגדרה של 'הדבר הבא'", אומר דנקר ל-ynet, "אבל זה מאוד מחמיא ואני מקווה לא לאכזב". על כוכבותו המתהווה מוסיף דנקר כי "מתחילים להרגיש את זה, אבל צריך לשמור על פרופורציות תמיד. הסדרה כנראה נכנסה לתודעה, ועכשיו זה כבר יותר היסטרי. אני חושב שלכל דבר יש השפעה על המעמד, גם לזה שאני יוצא עם נינט".

לגבי התפתחות הקריירה אומר דנקר כי "עוד אין לי תוכניות קדימה, ועוד לא פנו אליי ישירות. אני מאוד אשמח לעשות תיאטרון ואולי איזה פיצ'ר, למרות שלא הייתי מתנגד לעשות עוד טלנובלה, למרות הסטיגמה שיש עליה". (זוהר ישראל)

אף שטרם נצפה כאן, הפך "אור", סרטה של קרן ידעיה, את הבמאית-תסריטאית שלו להבטחה הגדולה של הקולנוע הישראלי. הסרט, שקטף את פרס מצלמת הזהב לסרטי ביכורים בפסטיבל קאן שננעל במוצאי שבת האחרונה, ומגולל מערכת יחסים בין זונה (רונית אלקבץ) לבתה (דנה איבגי), לא רק רשם הישג ראשון מסוגו לסרט ישראלי בפסטיבל, אלא גם קצר שבחים בעיתונות הבינלאומית.

ידעיה, בוגרת ותיקה של "קמרה אובסקורה", כבר נדרשה לנושא הזנות בסרט קצר שעשתה בשנת 98', "לולו" שמו, המתאר לילה בחייה של נערת ליווי (הסרט הוקדש לזכרה של חברתה שעסקה בזנות ומתה בגיל צעיר), והיא אף פועלת בנחישות כדי לסייע לזונות להיחלץ ממעגל המצוקה.  

לו היה מדובר רק במסמך חברתי חשוב וכואב – ניחא. אבל מי שראו ידעו לדווח על תפיסה אסתטית עניינית המבוססת על סידרה של שוטים ארוכים, נייחים ומרוחקים, ועל מלאכת משחק מרשימה. ואולם, בעוד תקפותן של הקביעות הביקורתיות הללו תימדד עם צאתו של "אור" לאקרנים כאן בחודשים הקרובים, נקודה חשובה אחת כבר רשמו ידעיה וסרטה. שהרי כבר שנים – והזיכרון נוטה להדגיש עשורים – לא סומנה בארץ הזו במאית כהבטחה. קוסשווילי, ברגמן, מאירסון וענר, שחלקם אמנם עוד לא פרע את השטר, כולם-כולם תקוות על טהרת המין הזכרי. איילת מנחמי ונירית ירון? היו-היה פעם דבר כזה.

אשר על כן, ניתן רק לייחל שהצלחתו של "אור" בישראל תביא בעקבותיה לפריחתו המקומית של קולנוע עלילתי נשי. שכן בתחום זה – ולהבדיל מהמתרחש בתחומי הקולנוע התיעודי – לא נשמע היום קולן הייחודי של יוצרות כחול-לבן. (שמוליק דובדבני)

פה ושם מנצנץ לו איזה ספר ביכורים אחר כל כך, שהוא מקשה על המבקר השקדן וחובב הגבולות להגדיר אותו ולא נותר לו אלא לעמוד מתפעם למראה הפריחה החריגה. "מות הנזיר" (הוצאת חרגול) של אלון חילו הוא אכן פרח חריג בנוף הביכורים המקומי ובכלל. אצלו לא תמצאו סיפורים קצרים עמוסי פואנטה המתרחשים ברחובותיה המנוכרים של תל אביב, ולחילופין, גם לא תזכו לליטרת הדם והבשר המדממת של הפיגועים וה"מצב".

חילו לוקח אתכם רחוק ועמוק, אל רחובותיה מדיפי הניחוח והצחנה של דמשק בשנת 1840, במטרה לייצר עבורנו היסטוריה סודית מאוד שתציע הסבר לאירועים שהתרחשו באותה שנה בגבולות הרובע היהודי ושידועים בכינוי "עלילת דמשק". האופציה שמציע חילו מערבת מין הומוסקסואלי, התעללות במשפחה והרבה מאוד תחושות קוטביות ומעורבות: כעס ותשוקה, משיכה ודחייה, אשמה ונקמה. התחקיר המרשים שעשה חילו מצטרף לשפה העשירה, המרובדת והססגונית שבחר למסור בה את סיפורו של אצלאן, הנער היהודי הנקרע בין תשוקתו לגברים לתחושת החטא.

"מות הנזיר" הוא רומן היסטורי כה מקיף וכה נאמן לתקופה אותה הוא מבקש לתאר, שקשה לפרקים להאמין כי מדובר בשזירה של צעיר שזה לו ספרו הראשון, אבל אין ספק שאחריו יבואו עוד יצירות מבית מדרשו של חילו, כי הוא, וזה ברור וניכר בכל פסקה ופסקה של הרומן הראשון שלו, לוקח את העסק הזה שנקרא ספרות, ברצינות.

"כיוון שאני כותב להנאתי ולא לפרנסתי, הייתי פטור לחלוטין משיקולי אופנה או חנופה בכתיבת הרומן הראשון שלי", אומר חילו ל-ynet. "במקום השפה הרזה והמאוסה וסיפורי הדירות השכורות בתל אביב הנהוגים בדרך כלל במקומותינו, לקחתי את עצמי ואת הקוראים לאחר תחקיר ארוך למסע בעיר אויב, לזמנים קשים, בעברית שפשוט התפרעה לי על המקלדת".

"אלף תודות על הפרגון. בתקופה שבה כל סלבריטאי זב חוטם מוציא רומן, קצת קשה לזכות בתשומת הלב של הקהל, אבל אני מאמין שבטווח הארוך הצדק ינצח". (נועה מנהיים)

בחודש אפריל האחרון עלה על במת "המעבדה" בירושלים עיבוד מרתק למחזהו האבסורדי של גיאורג ביכנר, "וויצק". את ההצגה ביים ועיצב בדמותו עמיר קליגר, במאי צעיר שביים בעבר במסגרת פסטיבל עכו לתיאטרון אחר וזו הפעם הראשונה בה הוצגה יצירתו במסגרת תיאטרונית ממוסדת.

קליגר, בוגר בית הספר לאמנויות "אלון" ברמת השרון, אינו פוחד לעסוק בחומרים מורכבים: ב-1997, עם סיום לימודיו, ביים ועיצב לפסטיבל עכו את "פסיעות" על-פי שני מחזות מאת סמואל בקט. שנה אחר כך, גם כן לעכו, כתב וביים את "התבוננות", עיבוד לכתביו של פרנץ קפקא. בקורות החיים שלו מופיע השורש ע.צ.ב מספר פעמים ולא בכדי: התיאטרון שהוא יוצר מאד מעוצב, אסתטי, מושקע, מושפע לא מעט מאימג'ים קולנועיים עם דגש חזק על תלבושות ודימויים ויזואלים מרשימים, תיאטרון ניסיוני לכאורה, אבל לא באמת.

למרות גילו הצעיר, 25, נראה כי עמיר קליגר מבין את מהותו של הקסם התיאטרוני. סביר להניח שזו גם הסיבה שבשנת 2001, כשהוא בגיל 22 בלבד, מונה לתפקיד דרמטורג והיועץ האמנותי לגדליה בסר באנסמבל תיאטרון הרצליה. למרות שהפרנסה בעולם התיאטרון הישראלי דחוקה ואינה מצויה, אם בכלל, בשוליו, היה רצוי שקליגר, יישאר במה שמוגדר "פרינג'" ולא ימהר לחבק את המיינסטרים. בעולם שבו השוליים מגדירים את המרכז, יוצרים כמו קליגר מבטיחים עתיד ראוי גם לתיאטרון הרפרטוארי. (מרב יודילוביץ')

בגיל 23 מחזיקה מאיה דוניץ ברזומה שלא היה מבייש מוסיקאים שמבוגרים ממנה בהרבה.

כבר בילדותה התחרעה על הפסנתר הביתי, שסלל את הדרך ללימודיה בתיכון לאמנויות "תלמה ילין". עוד לפני שסיימה את הלימודים היא כבר זקפה לזכותה הופעות בפסטיבל עכו, ושלל נסיונות מוסיקליים בז'אנרים שעניינו אותה. בשנים שעברו מאז היא כבר הספיקה לגור ולנגן בניו-יורק, ללמוד נגינה על כלי הקשה בקובה ולהופיע ברחבי העולם עם להקת בנות בשם Womens Voice (אותה עזבה לאחרונה כי "זה הפך להיות מסחרי מדי").

בין לבין היא גם הצטרפה להקלטות ולהופעות של להקת הבילויים (אבל לא התקבלה כחברה מן המניין בלהקה, כי אין לה זקן), יצרה את מקהלת גבעול שמראה לגבעטרון מאיפה משתין הדג, ותיפקדה עד לאחרונה כסולנית וקלידנית של להקת "איטליז" המשובחת.

למרות נוכחות כובשת ואישיות מוחצנת, נדמה שבניגוד למאיה אחרת, בוסקילה, דוניץ לא תמכור המוני עותקים מעבודותיה. סגנונה האלטרנטיבי והאוונגרדי לא יקל עליה להגיע ללב ההמונים. מחויבותיה לחיפוש מוסיקלי עצמי מתמשך וחוסר הגבולות שבעבודתה אולי לא מבשרים על הצלחה מסחרית, אבל בהחלט הופכים אותה להבטחה אמנותית גדולה.

כיום היא מנסה לקדם את מקהלת גבעול, כותבת מוסיקה אינסטרומנטלית וגם שירים חדשים בגוון כאסחיסטי במיוחד. "למרות שאני לא מרגישה שאני זמרת, יש בי אנרגיה קצת אלימה, שכדאי לנתב לדברים טובים", היא מסבירה את משיכתה להארדקור, ומבטיחה "לא להפסיק לחפש את עצמי". והחיפוש שלה הוא המציאה שלנו. (אסף לבנון)

אולי זה מקרי, אך נראה שקשה היה לבחור מועד טוב יותר מחג הביכורים כדי להציג את תערוכת הבוגרים הראשונה של בוגרי תואר שני מוסמך באמנויות (M.F.A) בבצלאל, בראשות נחום טבת ובשיתוף האוניברסיטה העברית ירושלים. זהו רגע היסטורי, או פשוט הישג תרבותי מקומי, ובכל מקרה מאפשר לנו להתוודע אל כמה מהשמות החדשים (יותר או פחות) בסצינת האומנות המקומית.

ורד נחמני (32), אחת מבוגרות המסלול, מציגה במסגרת התערוכה, "חיצומחדומם" שמה, סדרה של עשרה פנלים המתארים שני משפטים של תנועה. בתערוכות קודומות שלה, שהוצגו במוזיאון ישראל בירושלים, במשכן לאמנות בעין חרוד, במוזיאון חיפה ובימים אלה גם במוזיאון הרצליה (במסגרת "והפעם ציור"), היא הציגה נוף פסטורלי המכנס לתוכו "אור ישראלי" מאוד מזוהה, שלא פעם מזכיר למתבונן בו פיסות ילדות נשכחות.

לנחמני חשוב לספר על המתרחש מאחורי הקלעים, והיא מעידה על עצמה כי בעבודותיה היא בונה עולמות מתפרקים, וכי הסיפור שהיא מספרת הוא לא כל כך תמים. בסדרה הנוכחית חזרה לצייר דמויות לאחרי שנים שבהן ציירה רק טבע. כמו כן גמלה בה ההחלטה לעבוד על דיקט ולחבר בין צבעי עיפרון לשמן, חיבור מאוד מאתגר מבחינה טכנית.

הדמויות של נחמני מצויות בתוך סביבה של נוף, אשר לדבריה לא צויר על בסיס צילומים, אלא על בסיס אינפורמציה רבה שנאגרה בגופה וכמו "נשפכה" ממנה אל הפורמט. נחמני מספרת כי היצירות שהציגה במסגרת "אני יושבת בסבלנות ומחכה לך שתבוא" החזירו אותה אל זיכרון הילדות הראשון שלה, אל אותה ילדה הממלאת דפי נייר מקצה לקצה בהמתנה, וחידדו בה את התחושה כי החלל שבתוכו נוח לה הוא חלל של צפיפות, וכי סיפור החיים שלה, שיש בו הרבה מן הישראליות, נוצק אל יצירתה תוך ידיעה שהיא עוסקת בנושאים שלא תמיד נוטים לדבר עליהם.

בתערוכת הבוגרים יהיה אפשר להתעדכן גם בעבודות בתחומים אחרים של האמנות, מצילום, וידאו ואנימציה ועד לאמנות, רישום, ציור, אובייקטים, מיצבים ומיצגים. התערוכה תוצג בגלריה בצלאל תל-אביב החל מיום חמישי הקרוב. (יעל עומר)

גלריה בצלאל, סלמה 60 תל אביב. שעות פתיחה: שישי ושבת 10:00 – 16:00