שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    אֶרג תקוות

    "הציצו על התינוקת הישנה, קינאו בהתחלה שהיא שקטה כל-כך, כמעט מלאכית. סיפרו על לילות ללא שינה, על המטרד האינסופי. אבל בתוכה ידעה שהילדה יצאה מקולקלת..." סיפור קצר מתוך "דג בבטן", ספר הביכורים של אפרת דנון

    מאז שילדה אותה היתה אשמה. ובצדק. ילדה אותה הפוך, עקום, מקולקלת. עכשיו, כשרק היא והיא על הספה בסלון, היא לא רוצה להסתכל ולראות את האצבעות של הידיים שלה, פרקי שומן בהירים, מסתבכות זו בזו, נכרכות ונעזבות. השקט ממלא את החדר, ממלא לה את האוזניים כמו צעקה, ואז חוזר ומשתתק, מלוכלך כמו גרביים משומשים. היא אשמה בשקט הזה, ותמיד נכנעת לו מתוך כל המלים והתנועות שהיתה יכולה לבחור, כמו הליטוף שהיה יכול לצאת ממנה. היתה יכולה ללטף את הראש שלה בעיניים, או בידיים. ובוחרת לא. גם לא מסתכלת עליה עכשיו. בוחנת שוב בתשומת-לב את כתמי הרטיבות על הקירות, את פיצולי הסדקים. מזווית העין רואה אותה מתעגלת לכדור צמר בצד האחר של הספה, מרחפת באיטיות בתוך עולם צללים, מתבוננת בפירורי אבק שטים באור האפור, עין אחת עצלה, רודפת אחרי האחרת, מבט מתפזר שאי-אפשר לאסוף, רק לחבר לרגעים לריכוז.

     

    חשבון ארוך יש לה עם השקט הזה. אולי תשלח את היד אל קצה הספה, תדחף קדימה את הגוף ותאסוף אותה אליה. תטמין את הראש המקולקל אל החזה. היד עולה וצונחת. היא קמה וניגשת למטבח, אומרת לעצמה להכין כוס קפה. רעש המים הנרתחים. אחר-כך מצמידה את היד לכוס עד שהעור כמעט נשרף ושלוחות של חום עולות אל המרפק. מרחוק היא מרשה לעצמה להביט ולראות: תנוחת הגב והרגליים, והפה הפעור אל העולם בתדהמה תמידית, בצוואר כפוף ובאצבעות הנכרכות ונעזבות, שוב ושוב. מקרוב רואים עוד פרטים, כמו עטיפות השוקולד מתחת למיטה, ונמלים שאוגרות שאריות לסחוב לקן, וכתב-יד עקום, ציורי פחם מקושקשים, וכרס ילדותית, נקבוביות עור שמנוניות, חיוורות, צהבהבות, נימים דקים משתרגים, מתפצלים.

     

    נעמדת כך, שעונה אל השיש, שולחת יד אל חפיסת הסיגריות מעל ארון המטבח. מאפרת מעל לכיור. עשן הסיגריה נשאף בחוזקה. הבטיחו לה שלא הסיגריות הן העניין, שאין קשר. חוסר-חמצן בזמן הלידה, אמרו לה. מה היה בלידה? לא זוכרת, כמו מתה שכבה שם, רצתה רק להוציא, דחפה בכל כוחה, שייגמר. ומתי לא היה חמצן? הרי הילדה בכתה. את הבכי היא זוכרת, זעקות שבר קטנות.

     

    הבנות בעבודה עודדו אותה על הבחירה, "איזה אומץ שיש לך", אמרו לה. ההיריון השתיק קולות שהידהדו בה, הקל על הקרבה לאנשים, הקיף אותה כמו חומה, שמר עליה. אהבה את תשומת-הלב שהביא לה, כולן חגו סביבה כמו להקת אווזות, מנקרות אותה בשאלות, מניחות יד על הבטן. אחר-כך הגיעו לבקר בבית-החולים, הביאו זר פרחים גדול, וברכה וחתימות מכולם. הציצו על התינוקת הישנה, קינאו בהתחלה שהיא שקטה כל-כך, כמעט מלאכית. סיפרו על לילות ללא שינה, על המטרד האינסופי. אבל בתוכה ידעה שהילדה יצאה מקולקלת. כמו גוש אבן היתה שוכבת עליה, בקושי מחפשת בפיה את פטמת הבקבוק. בת שנתיים ועוד לא זחלה. היא הפסיקה לצאת איתה לגינה. עמדה בחלון וצפתה באמהות האחרות, מנדנדות עגלות, יושבות על הספסל, מחלקות ביניהן עצות. במשרד הפסיקו לדבר לידה על הילדים, והיא מצידה לא הביאה אותה לטיולי משפחות, ולא הראתה תמונות בהפסקות האוכל במטבח הצר. ימי-הולדת נחגגו בשקט. מתנה קטנה. נשיקה. כבר בת עשר.

     

    שוטפת את הכיור משאריות האפר, שותה ישר מהברז לטשטש עקבות ריח. עוד הרים של זמן עד ארוחת-הערב, ומה לעשות בכל הזמן הזה, ההולך ונאגר כמו כדורי האבק בפינות החדר, דבוקים בעקשנות אל הקיר. ולא שישי היום, וגם לא שלישי, הימים של טקס גלגול השטיח, פינוי הכורסאות, הדלי עם המים, והיא מפשילה את מכנסי הטרנינג האפורים, אוהבת לשפוך את שני הדליים בבת-אחת, נהנית לראות את המים מכסים הכל, לא משאירים פינה לא רטובה. ואז גריפת המים במגב אל החור ברצפת האמבטיה, כאילו יש כאן לכלוך נורא. ואחר-כך קרצוף המרצפות, על הברכיים. והילדה, כמו לעצבן, מרטיבה את שולי המכנסיים, מלכלכת לה. רוצה לעזור, והיא לא נותנת, מנגבת בריכוז עצום, ולבסוף נשענת מותשת על אדן החלון, הסיגריה, הקפה. המבט העוטף את הסלון והמטבח, והריח הנקי, הריק, שעדיין לא שייך לאף-אחד.

     

    היא שותה עכשיו את הקפה במהירות, שורפת את הלשון, ואחר-כך חוזרת ומתיישבת על הספה, מדליקה את הטלוויזיה, עולה ויורדת בתחנות, נעצרת על מבזק חדשות, בוהה. מזווית העין היא שמה לב להתרגשות מוזרה. הילדה מחייכת לפתע, מצביעה אל הטלוויזיה, אומרת משהו. מה? היא מחזירה את מבטה אל המסך, ושם, כתבה משעשעת על כוכבת שיורדת ממטוס, צרור פרחים ביד, שערה צבוע ורוד, והיא מנפנפת בחיוך רחב אל קהל ילדים צורחים, מפריחה נשיקות באוויר ונבלעת במכונית. "ג'ניפר", אומרת הילדה. "ג'ניפר?" חוזרת היא בהפתעה, "ג'ניפר קוראים לה?" הילדה מהנהנת בחיוך, מגלגלת על לשונה בחדוות פתאום, "ג-'ני-פר". "הזמרת הגיעה לביקור קצר", אומרת הקריינית המשועשעת.

     

    "וכולם אוהבים אותה?"

     

    "כולם. ויש כאלה שתולים פוסטרים שלה על הקירות".

     

    "ולמה את לא?"

     

    הילדה משתתקת.

     

    "את רוצה פוסטר שלה?"

     

    "כן". ההנהון גדול ונמרץ, "כן, כן, רוצה".

     

    "ושומעים אותה במסיבות כיתה?" הנהון וחיוך.

     

    "כן, שומעים, ויש ילדה אחת שצבעה את השיער כמוה".

     

    "באמת? מה, ככה בוורוד?"

     

    "כן, בוורוד, וכולם אמרו לה שזה יפה, חוץ מהמורה. שהיא אמרה שזה בושה".

     

    ואפילו צחוק קצר יוצא פתאום, צחוק לא שלה, אבל החיוך נותר דבוק, כמו תמונה על קיר שנשכחה אחרי פינוי דירה. והידיים ממשיכות, זו בזו, ללא הרף. הכעס הסתום חוזר. היא מכבה את הטלוויזיה, נגמר, מספיק, הלכה הג'ניפר. נקדים את ארוחת-הערב. מוציאה מלפפון ועגבנייה, חותכת לה קטן על צלחת. מוציאה קוטג', גבינה צהובה פרוסה, חלב, יוגורט. מוציאה ביצים, מחבת, דופקת ביצה על דופן, נותנת ללבן להתפשט, לצהוב להתארגן לעיגול. שתי צלחות, כוסות, סכין ומזלג. שיהיה כבר. מניחה לה בצלחת ביציית-עין, ירקות. צופה בה כל הזמן גוררת את הביצה על הצלחת, מחזיקה את המזלג ברפיון. איך יכול להיות שהילדה לא אוכלת ובכל-זאת נשארת שמנה?

     

    "תאכלי ירקות. את רוצה קוטג'?"

     

    הילדה לא עונה, ממשיכה לגרור את האוכל מצד אחד של הצלחת אל הצד האחר. מה שהיא לא אוכלת אני אוכלת בשבילה, היא חושבת ומנגבת את הרוטב של הירקות בפרוסת לחם. הרגל קופצת לה מתחת לשולחן.

     

    "טעים לך?"

     

    "כן".

     

    "תאכלי בפה סגור. אכלת את הסנדוויץ' היום?"

     

    "כן".

     

    "היה לך טעים?"

     

    "כן".

     

    ומדוע נדמה שהיא משקרת? יודעת יותר ממה שהיא מראה. מזייפת את הטמטום שלה, כאילו להתחבא בו. היא מדמיינת את ידה מכה בה, חזק, סטירה על לחי, ועוד אחת, עד שתצא ממנה הקהות המרגיזה הזאת. כמו הסטירה שנתנה לה אחרי שמצאה את עטיפות השוקולד מתחת למיטה, בכל הכוח הכתה, שיכאב, שייצרב בעור למזכרת. הילדה מחביאה ממנה שוקולד! מאיפה היה לה? גנבה מהסופר, שוקולד וסוכריות טופי. נמלים הלכו על העטיפות, והילדה עמדה בכאב ולא זזה, אפילו לא תזוזה של הראש, אפילו לא מצמוץ.

     

    על הלחי נותרו סימנים של האצבעות, שלושה קווים אדומים. היא רצה אל המטבח להביא תרסיס ומילאה את החדר בענן לבן, והילדה עמדה בתוכו, עדיין מאובנת. אחר-כך היא רצה ופתחה את החלון, ואספה את עטיפות השוקולד וטיאטאה את הרצפה מנמלים מתות, ושטפה עם סמרטוט ונעמדה. רק הנשימות נשמעו בחדר, הנשימות הגדולות שלה-עצמה, והקטנות של הילדה. ואז נכנסה למקלחת באיזה חיפזון, פתחה את הברז של המים החמים. שהעצמות כאילו יפשירו. התיישבה, כמו תמיד, שטפה את הפנים חזק, עוד פעם ועוד פעם, ירדה עם היד, מצאה את הנקודה, העבירה את האצבעות לאט, רק ליטפה, והמשיכה חזק יותר, מהר יותר, עד שאין אוויר, עד שלרגע חושך, ואז רגיעה גדולה, פעימות הלב בראש ושום דבר אחר לא. נעמדה, כיסתה את עצמה בסבון, כמו צבע הסוואה, ושטפה, וכיסתה שוב, כמו רופא לפני ניתוח, ושטפה, ושוב. ושם הכי הרבה חיידקים, הכניסה את הסבון פנימה אף-על-פי שאסור, שיתנקה גם מבפנים. וזה שורף, אבל שורף נעים, מחטא. וכך עמדה, עם השורף הזה, עמדה והביטה בכפות הרגליים, והריחה את הריח הנקי, הריק, ושאפה אותו פנימה, להתמלא בו.

     

    היא מפנה את הכלים.

     

    "תלכי לצחצח שיניים".

     

    מניחה כוסות וצלחות בכיור. שוטפת. מקרצפת כלים, שוטפת, מניחה. מחזירה גבינה למקרר. מעבירה סמרטוט רטוב על השולחן. שומעת את זרם המים בכיור האמבטיה. הטלפון מצלצל. היא מנגבת את הידיים במגבת, מרימה. יוצא לה הלו צרוד, והיא משתעלת שיעול קצר, רק לסדר את הקול, והקול של האשה מן העבר האחר נמוך, סמכותי. היא מכירה אותו, אבל לא מזהה. המורה של הילדה, מציגה את עצמה האשה, ובהלה עולה בה. היא מעלה מיד את עיניה לחפיסת הסיגריות על ארון המטבח, וחוזרת ומורידה אותן אל החיבור של ריבועי הרצפה עם הארון. "כן", היא אומרת, "מה שלומך", מגחכת קצת יותר ממה שרצתה. עדיין שומעת את זרם המים בחדר-האמבטיה. היא מסתדרת שם?

     

    "את בטח כבר יודעת על הטקס", אומר הקול, "שלחתי את הטקסט עם הילדה, חשוב שתשתתף". והיא מתעסקת עם חוט הטלפון שמתעקש תמיד לחזור ולהתפתל ומאיים להפיל את המכשיר בכל פעם שמרימים את השפופרת ממלמלת, "כן, כן, בוודאי", ומרגישה את דפיקות הלב בחזה.

     

    מעבר לקול הכבד היא שומעת גם נשיפת סיגריה, ושוב מרימה את עיניה אל ארון המטבח. המורה מספרת שהטקסט הפעם אומנם טיפה יותר מורכב, אבל בהחלט לא מהווה בעיה, גם לא לבתה, למרות ייחודה, כמו שאומרים. מיוחדת, לא שונה, כמובן, בהחלט יכולה להשתתף בכל הפעילויות הרגילות. וגם כדאי לעבור על התנועות של הריקוד, בחזרות הילדה קצת מתקשה, לכן היא מתקשרת, כי הטקס בעוד כמה ימים, ואולי כדאי שהילדה תחזור על התנועות גם בבית, אם אפשר. ודאי שאפשר, איזו שאלה, כבר עברה איתה על חלק, פשוט היתה עסוקה מאוד השבוע ולא הספיקה, והמורה מבינה כמובן, ומציעה את עזרתה אם צריך, והיא, מכנית, אומרת לא, ומלווה את הלא בתנועות ראש החלטיות, ורק אחר-כך מבחינה ומפסיקה. ולא שוכחת להודות למורה על מסירותה, ומאחלת לה ערב נעים, ושוב מודה, ושוב מצחקקת קצרות ונגעלת למשמע קולה, ושוב מודה, וסוגרת, ועומדת כך, אצבעותיה עדיין בחוט הטלפון, וקולה עוד מהדהד בה עם קול הנשיפות של המורה, שלוותה, הביטחון הבלתי-מעורער שלה.

     

    לא כעס, לא, עדיין לא, רק כאב סתום, כמו מערה חשוכה שאפשר להכניס לתוכה את הראש ולשמוע שוב ושוב את הקול החוזר ומהדהד. הוא כמעט פיזי הכאב הזה, כמו חור באמצע הבטן. היא כמעט מייחלת עכשיו למחלה שתבוא ותרשה לה לנוח. חום גבוה, איבוד הכרה, דימום פנימי, משהו שיתרץ את השכיבה במיטה, את אי-היכולת לעשות.

     

    היא מחכה שהילדה תגמור לצחצח שיניים, תסגור את הברז בחדר-האמבטיה, תיגש אל חדרה, תסדר את המיטה ותאסוף את הדפים המקושקשים מהשטיח, תניח אותם בערמה על השולחן. את הכל היא שומעת בעודה שעונה אל השיש במטבח. אחר-כך היא נכנסת לחדר. הילדה יושבת על קצה המיטה, חולצת את נעליה. היא מתיישבת לידה, צופה בה מניחה את הנעליים זו לצד זו, ליד המיטה.

     

    "למה לא סיפרת שיש לך תפקיד בטקס?" והילדה, כאילו נתפסה בקלקלתה, מחייכת, לא עונה. היא חוזרת ומורידה את עיניה אל זוג הנעליים, מרגישה את הכעס הולך וגואה בה, מסננת: "תראי לי את התפקיד שלך". הילדה לא זזה, עדיין מחייכת. בלי להביט בה היא יכולה לראות את החיוך הזה, מתגרה, כאילו מכוון. "נו", היא אומרת, והילדה קמה וניגשת לילקוט, מחטטת שם. "תוציאי גם את הפרי שנתתי לך ובטח לא אכלת". ושוב החיוך, והילדה מוציאה את הבננה, מעוכה בשקית, שחורה, ומניחה על השטיח, ומוציאה דפים ועוד דפים ומסתכלת בכל אחד מהם, להבין מה כתוב שם, ולבסוף מוצאת קלסר שחור ומגישה לה, ורוכנת אל השטיח ואוספת את השקית עם הבננה ומחזיקה אותה בידה, ממוללת את שולי השקית ומועכת בידה את התוכן הצהבהב-שחור.

     

    היא פותחת את הקלסר ורואה שורות מסומנות בצהוב ולידן את שם הילדה, ומביטה במלים, והן קשות ומסובכות, כאילו לועגות לה. עיניה קוראות את המלים לאט, בהדגשה,

     

    "הֵא לך הטובים בבנינו, נוער טהר חלומות,

     

    בָרֵי לב, נקיי כפיים, טרם חלאת אדמות,

     

    ואֶרג יומם עודו שֶתי, ארג תקוות יום יבוא,

     

    אין לנו טובים מכל אלה. את הראית? ואיפה?"

     

    והילדה עדיין על השטיח, אדישה למבט אמה, ממשיכה למעוך את העיסה השחורה, מחייכת בינה לבין עצמה בטמטום מאושר. היא מדפדפת הלאה אל קטעי הריקוד. שמות של ילדים אחרים כתובים בכתב-יד מורתי ליד קטעי נגינה ושירה.

     

    "את יכולה לקרוא את זה?" היא שואלת, והילדה מהנהנת, עדיין לא מביטה בה.

     

    "כן, בטח, יודעת".

     

    "תקריאי", היא אומרת ודוחפת את הקלסר השחור לתוך ידיה, "ותפסיקי כבר עם השקית הזאת", ולוקחת את השקית מידיה ומחזיקה בה, מבלי משים מועכת אותה בעצמה. הילדה מחזיקה בקלסר, מבטה אובד על השורות, פרצופה מבוהל עכשיו, ואצלה הכעס כבר פורץ מנקבוביות העור, ויש לה תחושת סיפוק מסוימת מהפרצוף האובד הזה, שאינו מחייך עוד, שסוף-כל-סוף לוקח חלק בכל הדרמה.

     

    "זה עוד כמה ימים, את יודעת, המורה שלך צילצלה". עיניה של הילדה ממשיכות לטייל על-פני השורות, לא רואות דבר. היא רוכנת אליה, אל השטיח, ומסמנת באצבעה את השורה הנכונה.

     

    "זה מכאן, תקריאי, מכאן". וצליל עולה מהילדה, עדיין לא מלים, רק קול, איזה המהום, כמו הכנה לקראת המלים. היא מתרחקת ממנה, צופה בה ממרום המיטה.

     

    "נו, תקריאי, לא חשוב איך, רק תקריאי כבר".

     

    והילדה עדיין מהמהמת, כאילו הקולות לא מתגבשים למלים. "הא, לך, הטובים", ונעצרת, ושוב אצבעות ידיים זו בזו, והחיוך חוזר, עיקש, מתריס.

     

    "תמשיכי".

     

    ושקט, והאצבעות זו בזו בעיקשת, בנרדפות. "בבנינו, תגידי בבנינו". והילדה חוזרת על המלה. "עכשיו תגידי, הא לך הטובים בבנינו, נו".

    "הא, לך, הטובים". ושוב שקט, ושוב החיוך, ועיניה של הילדה מתרוממות אבל לא ממש מביטות בה, רק אל קווי המתאר שלה, אל קצה המצח ואז אל הלחי. נמנעת מלהביט לעיניה.

     

    "עוד פעם, מהתחלה. תגידי בבנינו".

     

    והילדה אומרת, ומשפשפת את עיניה באגרופים קמוצים. והיא תופסת את מרפקיה ומורידה לה את הידיים, "תפסיקי לשפשף, תגידי את זה עוד פעם, הא לך הטובים בבנינו, תגידי את זה, נו".

     

    ושוב המרפקים עולים, ושוב אגרופים אל העיניים, כאילו לא שומעת אותה בכלל, ועיני הילדה אל החלון, ושם חושך גדול. "נו, תגידי", היא מושכת את הקלסר שנח על ברכי הילדה ומביטה שוב ושוב במלים, "תגידי, נוער טהור חלומות, תגידי, נו. תגידי נוער".

     

    "נוער".

     

    "תגידי טהור".

     

    "טהור".

     

    "תגידי חלומות".

     

    "חלומות".

     

    "עכשיו תגידי, נוער טהור חלומות".

     

    "נוער". ושוב העיניים בחלון. היא מביטה בה ורואה שהילדה כבר נטשה אותה, שבה אל אותה בועה של שקט. אבודה.

     

    "תראי לי את הריקוד שלכם", היא פוקדת. ופתאום הילדה מתעוררת, מפנה אליה את מבטה. "הריקוד, ראי לי אותו".

     

    הילדה קמה ונעמדת, ובליל מלים יוצא ממנה, מהר, ללא הבחנה. תיאור של בגדים מתערבב בתיאור של צבעים. והיא מהנהנת, "בסדר, בסדר, רק תראי את הריקוד". והילדה נעמדת בדום מתוח, ברכיה שני פרצופים זקנים, מקומטים, לא מתחברים, בטנה הילדותית נהדפת החוצה, כמו כרס היריון מבעד לכתונת-הלילה, והיא מרימה את שתי ידיה באוויר, מעלה, ראשה עוקב אחרי ידיה, ומבטה מראה שאיננה זוכרת, שממציאה עכשיו, והידיים נפתחות לצדדים, והראש עושה סיבוב כמו הזקנים שמתעמלים בבוקר על החוף, ואז צעד אחד שמאלה, רגל עוקבת אחר רגל, בגמלוניות, באיטיות, וכפות רגליים נצמדות שוב, ושוב נפתחת רגל והאחרת עוקבת אחריה, והידיים נשארות פתוחות מעלה, והראש מסתובב. ואז, בבת-אחת, צונחות הידיים, ואיתן הראש והכתפיים והצוואר, והיא מתקפלת כולה על השטיח, כמו עובר, ושולחת רק יד אחת אל האוויר באצבעות פתוחות, ואז מתגלגלת אל הגב, מרימה את שתי רגליה באוויר לפישוק ואז סוגרת, ועוד פישוק ושוב סוגרת, ואין זרימה בין התנועות. היא חשה בושה גדולה, וגם רחמים לגוף הזה, המשתדל, הרוצה, הנהנה מעצמו בלי הכרה.

     

    "טוב, בסדר, זה מספיק". הילדה עדיין על הגב, מפשקת וסוגרת את רגליה. "בסדר, די עכשיו, כבר מאוחר, תלכי לישון", והיא קמה ומפשילה את שולי השמיכה, ומרימה אותה ומחכה שהילדה תשתחל פנימה, "נו, קומי כבר", והילדה קמה באותו חיוך, לא מביטה בה, קופצת אל המיטה ומניחה את ראשה על הכר, והיא מכסה אותה בשמיכה ומהדקת קצת סביב הגוף. לוקחת את הקלסר השחור, מכבה את האור, אומרת, "תישני עכשיו", ויוצאת.

     

    המסדרונות ארוכים ואפורים. על הקירות ציורים עם שמות. ילדים יושבים על הרצפה, או עומדים, רעש מחריש אוזניים. היא הולכת מהר, להגיע כבר, לגמור עם זה. מבטים, עיניים קטנות ננעצות בה, פיות מתלחששים. מישהו מצביע עליה? העקבים משמיעים רעשים, וכבר יודעת שעשתה טעות שלבשה את החליפה החגיגית. כל-כך חם. צווארון החולצה נדבק אל העורף, בתי-השחי ודאי רטובים. ולמה ההתרגשות הזאת? הרי היא לא עומדת למבחן, הכל בסדר. תגיד מה שתיכננה. חדרים, חדרים, הכל נראה אותו דבר. אולי תיכנס רגע לשירותים, רק לרגע, לשטוף את הפנים, שלפוחית השתן לוחצת, אולי לשטוף את בתי-השחי מהזיעה הדביקה. היא חולפת על-פני חדר-השירותים, ובפנים ילדות עומדות מול הראי, התיקים לרגליהן, שוטפות ידיים, צוחקות. רגליה עוצרות, ולרגע היא מוצאת את עצמה מחפשת אותה ביניהן, לא מעיזה להיכנס. רק למצוא כבר את חדר-המורים. אולי לשאול מישהו? לא, תמצא בסוף. הגרון יבש. קולה בוודאי יצטרד כשתתחיל לדבר.

     

    היא משתעלת שיעול קצר, מסדרת את התיק שנופל מהכתף. מדרגות, לעלות למעלה, עולה מהר. חדר-אחות, בפנים אשה גדולה מדברת בטלפון, והיא נעצרת בפתח. האשה שולחת מבט שואל, ואז עוטפת את האפרכסת בידה ואומרת לה, "למטה, מצד ימין", וחוזרת מיד לשיחה. והיא כבר פונה משם, יורדת במדרגות, מעיפה עוד מבט אל ציורי הקיר הצבעוניים, רק להגיע כבר. חדר-המורים כמעט ריק, כמה שולחנות, כיסאות, שתי מורות עומדות בפינה ומשוחחות בשקט. בשולחן צדדי, עם סיגריה ביד וכוס קפה, יושבת המורה, מסמנת משהו עם העט על הדפים שלפניה.

     

    למה לבשה את החליפה המגוחכת? היא מתקרבת אליה, שפתיה של המורה נמתחות לחיוך קטן, יודע. יד נשלפת ללחיצה, לוחצת, היא מנסה לחייך. "שבי", אומרת המורה בקולה הסמכותי, "משהו קר? כוס מים?" "כן, תודה".

     

    המורה מתרחקת, והיא ממהרת להוציא את הקלסר השחור מהתיק, להיות מוכנה. כשהמורה חוזרת, היא מזדקפת בכיסא. שותה מהר את המים. מים של ברז, עם טעם לוואי. המורה מציצה בקלסר, מתחילה להבין. מתיישבת בזהירות, שולפת סיגריה מהחפיסה, מציעה גם לה אחת, והיא מתוך פזיזות ממהרת לסרב. פשוט להתחיל, לאט.

     

    "הסיבה שביקשתי לראות אותך היא שהילדה בכלל לא מוכנה לטקס. ניסיתי לעבוד איתה די הרבה, וזה פשוט לא הולך. נדמה לי שחבל שתעבור חוויה כזאת, זה סתם יתסכל אותה. כבר עכשיו היא מראה סימנים של עצבנות. הייתי רוצה להוציא אותה מהטקס, אם זה אפשרי, זה בטח אפשרי, לא?"

     

    והמורה מביטה בה, בוחנת אותה, לא עונה. החיוך המרגיז עדיין תלוי ביניהן. ואז לוקחת עוד שאיפה איטית מהסיגריה, מתחילה לדבר, רגועה. והיא, ידיה מתחת לשולחן, להסתיר את העור המתקלף מניקיונות, פניה מתוחים, היא יכולה להרגיש את השרירים מתכווצים. המורה אומרת שדווקא, ואף-על-פי, ולמרות, כדאי מאוד שהילדה תשתתף, גם ככה היא מרגישה דחויה ושונה משאר הילדים, דווקא בחזרות הראתה נכונות גדולה, התלהבות, רצון להשתפר, וגם השתפרה, מאוד. להוציא אותה עכשיו מהטקס יהיה אסון. לא כדאי, באמת. ומציעה את שירותיה ואת זמנה הפנוי בכל עת.

     

    והיא מרגישה את ראשה מסתחרר, פונה מצד אל צד בתנועה החלטית, לא, אי-אפשר, הילדה לא יודעת את הטקסט, והמורה קוטעת וממשיכה להגיד שזה בסדר, הרבה ילדים מתקשים בקריאה, בוודאי על במה, גם ילדים רגילים, ואין סיבה, וחשוב לשתף אותה כמה שיותר באירועים הרגילים, שתרגיש חלק בלתי-נפרד, איזה מסר נעביר לה אחרת? ואין לה תשובות, רק חרדה גדולה, ומתח. ורוצה לשכב, להניח את הראש ולהרים את הרגליים ולנוח. הכוח אוזל לה. והמורה ממשיכה בקולה החשוב, הכבד, אותם משפטים, סיגריה בסיגריה, והיא מוצאת את עצמה מהנהנת הנהונים נמרצים, וכן, כן, בוודאי. ושוב היד מושטת ללחיצה, והקלסר מוחזר אל התיק, ויוצאת משם מובסת, אובדת במסדרונות, עד שמוצאת את דרכה החוצה, אל החצר. עומדת רגע, ופתאום, תחת עץ גדול, על הספסל. לבד. אוכלת את הסנדוויץ' שהכינה לה. הילקוט זרוק לידה, מחברות מציצות ממנו. מבטה אבוד ומבולבל. תחת הברך היא רואה שריטה אדומה, ושפתי הילדה נעות ללא קול. חנק של בכי עולה בה. היא מסיבה ממנה את ראשה ויוצאת אל הרחוב.

     

    יום שלישי היום, ומרגיעה אותה המחשבה שתחזור הביתה ותגלגל שטיחים. שיהיה משהו לעשות עם הידיים. תקרצף רצפות. הדלת נפתחת, והנה היא, ולא לבד, עם חברה. והאורחת מביטה בה כורעת עם מברשת הקרצוף בידה ואז מחייכת בביישנות ונבלעת מאחורי הגב של בתה, הולכת אחריה אל החדר. הן נסגרות ומסתודדות שם. קולות של צחוק עולים. היא מתרוממת מהרצפה, נצמדת אל הדלת ומקשיבה. חוטפת סמרטוט ומנקה מדפים, מורידה ספרים ושעון ובובת עץ ומניחה על הרצפה ומנקה שוב ושוב, וכל הזמן האוזניים אל החדר האחר. בתה יוצאת פתאום, והיא צועקת לה, "אל תלכלכי לי", מקווה שהאורחת לא שומעת. הילדה פונה אל המטבח, מוציאה בקבוק מים מהמקרר ועוגיות מהארון ונבלעת שוב בחדר. ההתלחששויות נשמעות משם בבירור. היא מעבירה סמרטוט על הטלוויזיה, על שולחן הסלון, מרימה כריות של ספות ושואבת חזק את האבק. קורעת דפי עיתון ומנקה את החלונות. העייפות כבר מטפסת אל הידיים, אבל היא לא מפסיקה. הולכת למטבח, מוציאה סירים מהארונות, מחבתות, כלי חרסינה וסכו"ם, קופסאות פלסטיק, מעבירה סמרטוט וסוחטת ומעבירה שוב. וחוזרת ועוברת במכון ליד החדר, נעצרת רגע, וממשיכה.

     

    האורחת נורמלית, או כמוה? קשה לדעת. היא נראית כמו כולם. גבוהה ממנה כמעט בראש, שמנה קצת. איך עלתה בתה על הכיסא בזריזות להוריד עוגיות, ומיהרה לחזור אל החדר, כמעט בדילוג, בתנועות עסוקות, תנועות לא לה. אפילו העיניים נדמו כעסוקות, חושבות, מרוכזות. הכעס חוזר אליה. היא משפשפת בעקשנות כתם מהתריס, עוד ועוד. טיפות זיעה נקוות על המצח והרגליים כבר רועדות. היא חוזרת לעמוד במסדרון, מצמידה אוזן לדלת, ושם קול בתה, כמעט עליז, מדבר מהר, זז. היא חוזרת אל המטבח, מורידה כיסא שהעמידה על השולחן, מתיישבת. מדליקה סיגריה ונושפת. ואין הקלה.

     

    היא דופקת על דלת החדר ומאזינה. קט שם. רגליים קטנות מתקרבות ופותחות, עיניים מציצות בה. חסרות-אשמה. "ארוחת-ערב", היא אומרת, מנסה להיכנס פנימה והילדה חוסמת אותה. "תגידי גם לחברה שלך, אם היא רוצה". אבל החברה מסרבת בנימוס, אומרת שכבר צריכה לחזור הביתה. נועלת את סנדליה בשקט, לוחשת משהו לבתה והולכת. אומרת שלום ונבלעת בחדר-המדרגות. ובתה רצה בחזרה לחדר, מחביאה שם משהו במגירות, מחייכת.

     

    "בואי", היא אומרת. הן מתיישבות לשולחן. שוב גוררת את הביצייה מצד אל צד בצלחת. וגם לה אין תיאבון. "מי זאת היתה?"

     

    "ילדה מהשיכבה".

     

    "נחמדה?"

     

    "כן".

     

    "איך קוראים לה?"

     

    "שרון".

     

    "היא בכיתה שלך, או..."

     

    "בכיתה של הנורמלים", אומרת הילדה.

     

    "המורה ביקשה ממנה?"

     

    "לא".

     

    "את בטוחה?"

     

    "כן".

     

    הילדה מניחה את ראשה על המרפק, מסיבה את ראשה ממנה. "תסתכלי עלי כשאני מדברת איתך".

     

    והילדה מרימה את הראש, מחייכת, חיוך לועג.

     

    "אני לא רעבה".

     

    "בטח שאת לא רעבה, מתי את רעבה? רק שטויות את אוכלת, בסוף עוד תהיי שמנה".

     

    והילדה כאילו לא שומעת, כולה בתוך חיוך עולז, עיניים מאירות, מסיבה שוב את הראש, לא מגיבה.

     

    "עשית שיעורים?"

     

    "כן".

     

    "תורידי כבר את המרפק מהשולחן ותסתכלי עלי. מה את מחייכת?"

     

    "כלום".

     

    "תאכלי את הביצייה".

     

    הילדה אוחזת במזלג בחוסר-חשק, תופסת חתיכה ומעלה לפה, מקרבת את המזלג, מסתכלת באמה ומורידה אותו. מציירת עיגולים בצלחת. צוחקת עליה. היא תופסת את הצלחת מתחת לידיים של הילדה, מתרוממת ולוקחת לכיור.

     

    "לכי לחדר שלך".

     

    הילדה מתרוממת ורצה לחדר. היא שוטפת את הכלים. מניחה במקום. מנגבת את הידיים והולכת אליה.

     

    "ציחצחת שיניים?"

     

    "לא".

     

    "לכי".

     

    הילדה יוצאת, נעצרת בפתח החדר. והיא פותחת את המגירות, מחפשת. מוצאת ערמה של דפים. כתב-יד עגול, ציורים.

     

    "מה זה, אתן מקימות חבורה?"

     

    הילדה, פניה כהים, הוורידים בולטים בצווארה, רצה וחוטפת מידיה את הדפים, מחביאה מאחורי הגב.

     

    "תני לי לראות את זה".

     

    "לא".

     

    "תני לי".

     

    "לא". היא מנסה למשוך את הידיים הקטנות, מנסה לפתוח אגרופים קפוצים. אבל הילדה לא נותנת. כבר מזיעה, היא יכולה להריח אותה, ריח דביק, הראשים שלהן צמודים. "תני לי". מחביאה ממנה סודות, איך היא מעיזה? מאחורי הגב שלה, בבית שלה? "תני לי את זה, עכשיו".

     

    "לא".

     

    היא מתרחקת. עוזבת אותה. הילדה מתנשפת. לא מפסיקה להביט בה. "מה, יש לך סודות?" והיא לא עונה, רק מתנשפת, ידיה מאחורי הגב. "בסדר, בסדר, שימי במגירה, אני לא אקח לך", היא מנסה לחייך, כאילו לא חשוב לה בכלל. אבל הילדה לא מאמינה. עדיין עם הידיים מאחורי הגב, נעמדת על המיטה, מצמידה את גבה אל הקיר. "תרדי משם, די, אני לא אקח לך, נו". הילדה מחביאה מתחת לכרית, נשכבת על המיטה, מניחה את ראשה. "את צריכה ללבוש פיג'מה". אבל הילדה לא קמה, ממשיכה לשכב כמו מגינה על אוצר גדול. היא כבר צוחקת, צחוק כבד, לא שלה, "קומי, נו, די, אני מבטיחה שאני לא אגע בזה". הילדה מסתכלת עליה, בוחנת אותה, קמה לאט, מתיישבת על המיטה, מורידה חולצה, והיא מגישה לה את חולצת הפיג'מה ועוזרת לה ללבוש אותה, כמעט לא נוגעת, ואחר-כך מורידה הילדה את מכנסיה בישיבה, לובשת את מכנסי הפיג'מה וחוזרת ונשכבת. היא מקפלת את החולצה ואת המכנסיים ומניחה על הכיסא. מכבה את האור ומביטה בה רגע. הילדה על גבה, עיניה בתקרה, לא זזה. היא יוצאת מהחדר.

     

    היא יושבת ומביטה בטלוויזיה, בוהה. שקט. היא מכבה את הטלוויזיה ואת האור. עוברת במסדרון ומציצה. החדר שקט וחשוך. היא מתקרבת, שולפת את הדפים מתחת לכרית, נעמדת באור המסדרון וקוראת. כתב-יד ילדותי. "החבורה של שרון ועדי". ציורים של חרבות ושל קוסם לבוש גלימה, מחזיק בידו מטה קסם. והיא הופכת קטנה כמו גרגיר, מלוכלכת פתאום. מחזירה את הדפים אל מתחת לכרית. ויוצאת.

     

    קול של גבר מנומנם עונה לטלפון. היא משתעלת קצת, מבקשת אותה, מתנצלת על ההפרעה. הוא אומר שזה בסדר, אחר-כך היא שומעת את צעדיו מתרחקים ואת שלה מתקרבים, ואת קולה הכבד מתנשף אל הטלפון. היא מציגה את עצמה, מתנצלת שוב, ויכולה לראות אותה אפופת עשן, מחייכת את החיוך היודע שלה.

     

    "מה יש לה?" היא שואלת.

     

    "היא לא מרגישה טוב. כנראה איזה וירוס בבטן. היא מקיאה. היא לא תוכל להגיע".

     

    המורה עדיין לא מגיבה, רק שואלת: "את בטוחה?" והיא: "כן, כן, בטוחה, גם הרופא אמר שבשום אופן לא תוכל להגיע".

     

    "אולי מהתרגשות", מציעה המורה, והיא מבטלת, "לא, גם אני חשבתי, אבל לא, הרופא אמר חד-משמעית. הרבה מנוחה. אתם תסתדרו?" היא שואלת מתוך חובה, והמורה נושפת ואומרת שכן, רק חבל מאוד. הילדה כל-כך חיכתה. וכל-כך השתפרה. באמת חבל. כן, חבל, היא אומרת, מחכה שתיגמר כבר השיחה. מאחלת לילה טוב ומניחה את השפופרת. ממשיכה לעמוד ולהביט במכשיר הטלפון.

     

    אפרת דנון נולדה ברמת השרון ב-1976, לומדת ספרות באוניברסיטת תל-אביב. "דג בבטן" (הוצאת "הספריה החדשה") הוא ספרה הראשון.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים