מחלת הנשיקה

כל אם עברייה יודעת שיש שתי דרכים להסיר פלסטר: מהר ולאט. כשמורידים מהר, במשיכה אחת, הכאב חריף והצעקה גדולה ולא נגמרת אף פעם. שרון ניסה להסיר את הפלסטר במשיכה אחת ונכשל. עכשיו הוא מציע להסיר את אותו אגד מידבק, אבל לאט. קודם פינוי ארבעה יישובים, אחר-כך עוד שניים, ואחר-כך עוד, במנות קטנות וכואבות. אם זה מה שהצליח ללמוד ממרתון השיחות שקיים עם שרי הליכוד, הוא לא למד הרבה.

אחת הסיבות העיקריות שהביאו את שרון להכרה שחייבים לפנות את ההתנחלויות מרצועת עזה היתה ההרעה שחלה במעמדה של ישראל בארה"ב. לכאורה, הכל בסדר. פוליטיקאים משתי המפלגות הגדולות ממשיכים לנאום בכנסים יהודיים ולומר את כל הדברים הנכונים. הבחירות ממשמשות ובאות, והקול היהודי והתרומה הכספית היהודית מכריעים.

אבל מתחת לפני השטח הכרסום גדול ומאיים. אחד היהודים המשפיעים ביותר באמריקה הגיע לכאן השבוע לסדרה של פגישות עם שרון ושריו הבכירים, במגמה אחת: לשכנע אותם שישראל חייבת לזוז החוצה, ומהר. הטענה שלו מעניינת: היא קושרת בין ישראל לבין הקשיים הגוברים של בוש בעיראק.

לכאורה, מה שקורה בעיראק הוא לחם להסברה הישראלית. מי אמר שישראל היא כובש אכזר? הכיבוש האמריקני אכזר יותר. מי אמר שישראל הורגת בשטחים אזרחים חפים מפשע? אמריקה הורגת יותר. בהשוואה לאמריקנים, אנחנו צדיקי הדור. איש לא יוכל להטיף לנו מוסר (או, בגרסה משופרת, מה שמותר לאמריקנים מותר לנו: אז הבה נפציץ/נהרוס/נשמיד/נענה עצירים. אמריקה תהיה שכפ"צנו).

בפועל קורה ההפך. ככל שמסתבכת השהות האמריקנים בעיראק, ככל שמחריף הוויכוח הפנימי על צדקת המלחמה, כך מתחזקת הנטייה לחפש אשמים. הסנאטור הקשיש פריץ הולינג, דמוקרט מדרום קרוליינה, אמר את הדברים בגלוי, בראיון עיתונאי: ישראל אשמה. היהודים אשמים. בגלל אינטרס ישראלי הם גררו את אמריקה למלחמה. אפשר להתנחם בכך שהולינג החליט לא לרוץ לכהונה נוספת בסנאט.

הוא יפרוש בסוף השנה. ואולי הנחמה לא גדולה כל-כך: בגלל שהוא פורש, הוא מעז לומר בגלוי את מה שרבים מעמיתיו חושבים בליבם.

הברית של שרון עם הנשיא בוש דקה ושבירה יותר ממה שמשתקף מההצהרות החגיגיות של השניים. זאת הערכה שמשמיעים יהודים אמריקנים שמחוברים למפלגתו של בוש, וזאת גם הערכתו של שרון. השאלה שעל סדר היום איננה האם לתמוך או לא לתמוך בישראל, אלא האם להמשיך ולתמוך במדיניותה של ממשלת ישראל הנוכחית. מולה עומדת התלות הגוברת של בוש ברצונם הטוב של שליטים ערבים, שממלאים תפקיד מרכזי בהבטחת הסיכוי ליציאה מסודרת מעיראק ולהורדת מחירי הנפט. ומול זה עומדות התמונות הקשות בטלוויזיה: הזוועות בבית הכלא באל-ע'ריב לא מקזזות את מראה הבתים ההרוסים ברפיח. אולי להפך: תחושת האשמה האמריקנית על אל-ע'ריב רק מחמירה את הכעס.

שרון היה מיטיב לעשות אילו הגדיל את החבילה במקום להקטין אותה. אבל הוא לא רוצה, כנראה, או לא יכול. אם התוכנית שהוא מגיש זהה למעשה לתוכנית הקודמת, אלא שבמקום לפנות את ההתנחלויות במזומן מפנה אותן שרון בתשלומים, יש בה הפרה גסה של הבטחה חגיגית של שרון לחברי מפלגתו. אם היא תוכנית מכווצת, תוכנית בקריצה, איש לא יתנדב לאמץ אותה, לא באמריקה ולא כאן.

אמריקני שמכיר את ישראל היטב המשיל לי פעם אחת את המשל הבא על הפוליטיקאים הישראלים, ביניהם אריאל שרון. מעשה בגבר שניגש אל יפהפייה בבר, ומבקש לנשק את שדה. אני מוכן לשלם בתמורה 5,000 דולר, הוא אומר. היא כועסת, אתה רואה את הגבר שמטלפן שם, היא אומרת. הוא בעלי. כשישמע מה הצעת, היא יתן לך בראש. את יודעת מה, אומר האיש. תשאלי אותו. זה מרגיז, אומר הבעל, אבל מצד שני, יש לנו המון חובות. אני אהיה שם ואשגיח עליכם. הם עולים לחדר. האיש מלטף את האשה במקום המיועד לנישוק, מלטף ומלטף. נו כבר, תנשק וגמרנו, אומר הבעל. הייתי עושה את זה ברצון, אומר הפוליטיקאי הישראלי, אבל מאיפה יש לי 5,000 דולר.