מחאה אפריקנית

זהו מופע שעוסק במגפת האיידס בדרום-אפריקה, אבל אינו מנסה לבחון את גורמיה או לספר את סיפור החולים. במקומם הוא מנסה להעביר תחושות ודימויים, החל ממקצבי הריקוד החייתיים, המבטאים איזו שמחת חיים נואשת, לבין רגעים של שקט וניכור, המבטאים את הפחד והבדידות של החולים הנדחים על-ידי החברה. האנרגיה של הרקדנים מרשימה ביותר וגם השירה א-קפלה יפהפייה ומבטאת סוג של קינה נואשת כנגד המוות המתקרב.

אין ספק שזהו תיאטרון מחאה בעל עוצמה חזקה. אולי המסרים המאוד פשוטים נראים כמתאימים יותר לתשדירים לחינוך בסיסי לשימוש באמצעי מניעה ולא לקהל יותר מתוחכם, המחפש דרך לגעת בטרגדיה הנוראה, אבל בסיום נוצרת איזו אחדות של הזדהות. יש לקוות שהצופים יזכרו בסיום את ההזמנה המושמעת בפתיחה לתרום במשהו למאבק באיידס, כי בזה תיבחן הצלחת ההצגה יותר מאשר במחיאות הכפיים.