בין שרון לשגב
זה לא ידע שהסוכריות אינן סוכריות, וזה לא ידע שהדולרים הם דולרים. וראה זה פלא – האחד מובל באזיקים לביהמ"ש והאחר מובא במכונית משוריינת אל לשכתו
ומה הוא – ילמדוני נא רבותי – ההבדל בין גונן שגב, שנגדו הוגש בימים אלה כתב אישום,
לבין אריאל שרון, שנגדו לא יוגש בימים
אלה כתב אישום?
הלא לכאורה שניהם נקטו אותו קו הגנה בדיוק: "לא ידעתי", "לא הבנתי", "לא העליתי בדעתי", "רק עזרתי לחבר", "לא יעלה על הדעת שאני אעשה כדבר הזה", "הכל היה גלוי וידוע".
זה לא ידע שהסוכריות אינן סוכריות, וזה לא ידע שהדולרים הם דולרים. האחד לא הבין שכמה קילוגרמים של "אם אנד אם" הם כמות קצת גרוטסקית של שוקולד כמתנה מחו"ל. האחר לא הבין שכמה מיליוני שקלים הם כמות קצת מוגזמת של שכר בעד הצצה באינטרנט. שניהם רק עזרו לחבר שביקש טובה. שניהם לא מעלים בדעתם לעולל את אשר מוטח בהם. שניהם גם לא הסתירו דבר: האחד הלך ישר למשטרה כדי לדווח ("מבריח סמים היה הולך למשטרה?" הוא שואל בפליאה אמיתית), ואצל האחר הכל היה מתועד בחוזה ("מקבל שוחד היה חותם על חוזה?", הוא שואל בתדהמה משכנעת).
וראה זה פלא – האחד מובא באזיקים אל בית המשפט. האחר ממשיך להיות מובא במכונית משוריינת אל לשכת ראש הממשלה.
למה? מה ההבדל ביניהם?
יתרה מזאת: טכניקת ההגנה הזאת הרי כבר נוסתה, ובהצלחה, עשרות פעמים. המאנטרות "לא ידעתי", "לא הבנתי", "לא הסתרתי", "לא העליתי בדעתי", כבר חילצו בני אדם מקבלת הלוואות נטולות ריבית, מחתימה על חשבוניות פיקטיביות, מרכישת גרדרובה. בכרטיס האשראי של המוסד הציבורי ומסיוע לחברים ללא כל קשר לתרומותיהם של אותם חברים לקמפיין. והנה, לגבי כל האנשים הנזכרים לעיל הנימוקים המשכנעים הללו עבדו. רק אצל גונן שגב כשל כוחם. למה? מה ההבדל?
לכאורה, ההבדל ברור: שרון הוא פריים מיניסטר, שגב הוא אקס מיניסטר. גם שאר החומקים בטכניקה הזאת מציפורני המשפט היו שרים בימי שררתם, יושבי הראש בכהונתם, מנהלים בימי ניהולם, ראשי עיריות בלשכותיהם, ואילו הוא – בסך הכל "לשעבר".
אך אין די בהסבר הפשטני הזה. הרי לא יעלה על הדעת שסתם כך, מחמת כהונתו של האחד ואי כהונתו של האחר, ינהגו בהם איפה ואיפה. הלא מדינת חוק אנחנו, וחוק אחד יש בה לכל. אין אפוא ספק כי מאחורי העובדות הטורדניות הללו מסתתרת חשיבה משפטית עמוקה יותר.
דומה כי את שורש העניין כדאי לחפש בתחום הקרוי בז'רגון המשפטי בשם "אחריות פלילית" או "כשירות פלילית". הרי גלוי וידוע כי לא כל ברייה כשירה לדין פלילי, ולא כל אדם יכול לשאת באחריות פלילית. אי אפשר להעמיד לדין חתול באשמת גניבת השמנת. ומי שסובל, ישמור השם, ממחלת הנפילה, אינו נושא באחריות הפלילית לנזקים שגרם בהיותו נתון להתקף. וכך גם קטין, חולה נפש, מחוסר הכרה או אידיוט קליני מוחלט אינם יכולים לעמוד לדין.
אין על כן מנוס מלהניח כי מערכת המשפט, מן הסתם על סמך מידע שמצוי בידה, החליטה שכהונה ציבורית פוגמת בכושרם הקוגניטיבי של המכהנים. בפרקליטות מצאו כנראה כי מידה יתרה של כסילות וקשיי הבנה נוחתים על פוליטיקאים ועובדי ציבור ברגע כניסתם לתפקיד. ממילא, גם יכולתם לשאת באחריות פלילית נפגמת. וזהו סוד יכולתה של הגנת "טיפש אנוכי" לחלץ פוליטיקאים מאימת הדין.
למען האמת, הצצה בשאר מעשיהם של אותם שועים מלמדת כי לתיאוריית הטיפשות התפקידית האוחזת בהם עם כניסתם לתפקיד, יש גם ידיים, וגם רגליים, וגם תוצאות די נוגות.
אפשר אפוא לסכם כך: המשפט העברי הקדום דיבר על "חירש, שוטה וקטן", שאישיותם המשפטית פגומה. הם פסולים לעדות, אינם יכולים לשאת תמיד באחריות למעשיהם, וכאשר הם אומרים "לא ידעתי, לא הבנתי, לא עלה בדעתי", ראוי שבית הדין יקבל את דבריהם. המשפט הישראלי העכשווי שינה קמעה את הנוסח העתיק. לדידו, "חירש, שוטה ועסקן" הם הפטורים מאחריות פלילית. די שיאמרו "לא הבנתי, לא ידעתי, לא העליתי בדעתי", וכבר יצאו זכים וברים מלפני החוק.
אך אל לשליחי הציבור להיתפס לעצבות על שנסתלקה מהם בינתם. מקרהו של השר לשעבר שגב מלמד שההיטפשות הזאת אינה בלתי הפיכה. מתברר כי עם פרישתו של אדם מתפקידו הציבורי, מיד שבה אליו בינתו, והוא שוב מסוגל לדעת, להבין, להעלות בדעתו, וליתן דין על כל אלה כאחד האדם.
לפנייה לכתב/ת 
אריאל שרון. פגם בכושרם הקוגניטיבי של המכהנים
צילום: איי פי
מומלצים
