אגדה גאה: העלמה והפלך
"ליבו של הנסיך כבר אמר לו דבר מה, אלא שהדבר הזה היה כעין היגד נעלם, המפציע ונסתר בלב גם יחד. שעה שהתבונן בשימת לב בדיוקנאות הגברים הרקומים באותו האריג, שוב לא היה אותו אדם. לא נסיך היה ולא יורש עצר המשחר אחר מלכתו לעתיד לבוא, אלא עלם מאוהב בעלם אחר, בן כפר פשוט"
בעיר אחת הייתה עלמה, שהייתה טווה בפלך. כל מי ששמע על אודותיה חשב, שמדובר בעלמה הטווה בפלך ככל העלמות. אלא שהעלמה ההיא הייתה בעלת זקן. ומי שהיה מתקרב אל פניה, ורואה את הדיוקן המסתתר מתחת לגלימת הבד שהייתה לובשת, ועוטה בה גם את ראשה, היה מגלה, כי עלמה זו אינה עלמה, כי אם גבר צעיר, שאצבעותיו העדינות עושות בחוטים מעשה אמנות ממש.
עלם זה היה העלם היחיד שטווה בפלך. שום עלם לא עשה במלאכה הזאת לפניו. אבל לבו של עלם זה נמשך כבר מילדותו אחר מלאכתן של נשים, ובייחוד ערג אל מעשה האצבע בפלך, ועל כן, כאשר בגר, תחת אשר יילך לעבוד עם אביו ואחיו בשדות, צועד אט אט בקומה שחוחה אחר השור החורש באדמה, ותחת אשר יניף חרמש כבד וחד להב על גבעולי הקמה המזהיבה, נמלט מן המקום שגדל בו, עד שמצא לעצמו כפר שבו איש לא הכירו, והתיישב בו בבית קטן, והחל עושה מלאכתו בפלך.
שמעו של העלם הזה יצא למרחוק. הוא סירב לראות פני כל. אבל האריגים שארג הם שהפיצו את שמו ברבים. פנים רבים היו נשקפים מתוך אריגיו, פני הנערים שעמם גדל ואת גופם החסון והשזוף היה מעריץ בסתר, פני הגברים המגודלים, גבוהי הקומה ועבי הזרועות, שהיו יוצאים מדי בוקר מחיק נשותיהם ומתוך בתיהם כדי לעבוד בעבודת השדה ולהביא לפרנסת ביתם. כה מרהיבי עין היו אריגיו של העלם הטווה בפלך, עד כי נדמו לכל רואיהם כציורי המערות העתיקים, המחזיקים בהם עולם ומלואו.
יום אחד הביא סוחר חנף אחד אריג רקום מעשה ידיהו של העלם הטווה בפלך אל ארמון המלכות. יום שוק היה זה, ואותו סוחר נתפס עם מרכולתו כשהוא מנסה להוליך שולל את סוחרי הבירה. חיילי המלך הם שתפסוהו, והביאוהו למשפט בפני המלכות. אלא שאותו סוחר, שהיה ערמומי וחנף, התנפל לרגלי המלך, וסיפר לו כי לא ניסה כלל להונות את סוחרי העיר, אלא ביקש להראותם אריג מופלא, אריג יחיד במינו, שהוא נושא עמו, מעשה ידיה של עלמה אחת, הגרה בכפר קטן בקצה הממלכה, ואין איש שראה את פניה.
שמע המלך את סיפורו של הסוחר, ואמר לו, שאם אכן כך הדבר, יואיל ויפרוש נא את אריגו, וייטיב המלך לראות אם אמת הדבר. הרכין הסוחר את ראשו ומייד הביא מצקלונו גליל של אריג דק מן הדק, ופרש אותו למרגלות כס המלכות.
ברגע שסיים לגלול את האריג בפני המלכות, קראו כל הסובבים קריאת התפעלות כזו, עד שנעתקה נשימתם מפיהם. האריג הזה היה מעשה מופלא, שכיית חמדה שכמותה עוד לא ראו מעולם. מקצה אחד של האריג עד קצהו האחר נראו בני הממלכה מילדות ועד בגרות, כאילו לא היה זה אריג פשוט העשוי בפלך, כי אם קלף עתיק המתאר את דברי ימי גבריה של הממלכה.
לא רק לבו של המלך ניתר בקרבו מרוב תדהמה. גם בנו, הנסיך, יורש העצר הצעיר, בהה במה שנשקף אליו מתוך האריג הזה, ולבו המה. ומיד אחרי ששחרר המלך את הסוחר מן האשמה שסובכה בו, אף כי אמת הייתה, נעמד הנסיך וביקש את ברכת אביו לצאת אל הכפר הנידח ההוא, כדי לפגוש פנים אל פנים את העלמה הטווה בפלך, אשר יצרה בחוכמת אצבעותיה את האריג הזה.
המלך נעתר לבקשת בנו, לא משום שנהה אחר מסעות. להפך, הוא דווקא היה שמח לו היה בנו נותר לצדו. אולם אשתו, המלכה, היא שהפצירה בבעלה המלך להניח לבנם לצאת לדרכו, משום שלבה כבר אמר לה דבר מה, והיא קיוותה כי מה שאומר לה לבה הוא, שבנה מצא את העלמה שתהיה לאשתו.
גם ליבו של הנסיך כבר אמר לו דבר מה, אלא שהדבר הזה היה כעין היגד נעלם, המפציע ונסתר בלב גם יחד.
הנסיך והסוחר יצאו לדרכם. אבל רק משנפגש הנסיך עם העלם הטווה בפלך הבין מה אמר לו לבו, שעה שהתבונן בשימת לב בדיוקנאות הגברים הרקומים באותו האריג. ומרגע שהבין זאת, שוב לא היה אותו אדם. לא נסיך היה ולא יורש עצר המשחר אחר מלכתו לעתיד לבוא, אלא עלם מאוהב בעלם אחר, בן כפר פשוט, כביכול, שהיה מחונן ועדין אצבעות כמו נועד להיות בן זוגו משחר לידתו.
שנים רבות המתינו הנסיך ואהובו, עד שהיו יכולים לשוב מן הכפרים הרחוקים במחוזות הנידחים אליהם נמלטו, וליטול לעצמם את המלוכה. ובשבתם על כס המלכות, היה מדי פעם הנסיך רוכן לאהובו, שעה שהוא טווה בפלך הזהב שהעניק לו, ולוחש לו, שהלוואי והיו הוריו חיים עמם, ויכולים להיווכח בעמקות אהבתם.
אבל אז הייתה זו כבר מלכות אחרת, מזו שכוננו שני האוהבים.
לפנייה לכתב/ת 
