מי פניו לשלום

שתי עדויות מזרח-תיכוניות חשובות כלולות בספרו האוטוביוגרפי של ביל קלינטון, נשיאה לשעבר של ארה"ב. עדות אחת מתייחסת לאופיו של יאסר ערפאת, והיא משרה פסימיות. עדות שנייה מתייחסת לשלום ישראלי-סורי, והיא משרה אופטימיות.

באשר לערפאת, קלינטון מציירו כדמות מעורפלת וחידתית וכמי שאינו מתמצא בפרטי ההסכמים המונחים בפניו. ערפאת, לפי קלינטון, הוא מנהיג ש"לא השתחרר מהעבר המהפכני שלו". התיאור הזה מחזק מחדש את ראיית ערפאת כאיש הכאוס וההרס. העירפול והבלבול שלו הם רק כלים שבאמצעותם הוא מתווה את האסטרטגיה של תוהו ובוהו מתמשך ושל "מהפכה פלסטינית מתמדת".

מנהיגים לאומיים מהפכניים מסוגו של ערפאת נחנקים בסביבה של יציבות כלכלית, תעסוקה מלאה, השקעות מתרחבות, שוק חופשי, מעמד ביניים מתחזק, רמת חיים עולה ותקווה לעתיד, כפי ששררו ברשות הפלסטינית מאז הסכמי אוסלו ועד פרוץ האינתיפאדה. ערפאת ראה בכל אלה, בצדק מבחינתו, איום על מנהיגותו הבלתי מעורערת.

וכפי שמאו טסה דונג דירדר בכוונה את העם הסיני לעוני, למצוקה ולחיי אימה באמצעות "מהפכת התרבות" של 1965, כך עשה גם ערפאת לעם הפלסטיני באמצעות "מהפכת האינתיפאדה" של 2000. ערפאת מתפקד בתוך השבר והדיכאון הפלסטיני העכשווי כמו דג במים. זו האקולוגיה הטבעית שלו. אין טעם להציע לו הסדרי גבולות ושלום. מבחינתו, הסכם קבע עם ישראל משמעותו סוף לתסיסה בעם הפלסטיני ולכן גם קץ מנהיגותו. הוא ידחה כל הצעת הסדר בתירוץ כלשהו ויחזור למסלול האלימות.

יו"ר אש"ף חי רק על "המאבק" ואינו מסוגל להתנתק ממנו. המאבק הבלתי נדלה בישראל מספק את החמצן לחייו. מהעדות של קלינטון, כמו מהערכת אמ"ן, משתמע בבירור: ערפאת לעולם לא יביא את הפלסטינים לארץ המובטחת של מדינה עצמאית וריבונית. רק בלכת בני עמו במדבר ערפאת הוא מלכם.

בעניין סוריה מאשים קלינטון דווקא את ישראל בהכשלה סדרתית ומכוונת של הסכם שלום בר-השגה איתה. עדותו אינה חריגה; היא מצטרפת לעדויות ולמסמכים הידועים למי שרק רוצה לדעת. בניגוד גמור לעמדותיו ולהמלצותיו של צה"ל לאורך השנים, סירבו ראשי הממשלה בישראל – משמיר עד שרון – לחתום על הסכם שלום עם סוריה. בטיוטה האחרונה של ההסכם, המקובלת על הממשל הסורי, באו על סיפוקן כל התביעות של ישראל הן בתחום הצבאי והן בתחום האזרחי, כולל יחסי שלום מלאים ופתרון משביע רצון של בעיית המים.

אף על פי כן לא נמצא בישראל ראש ממשלה שהיו לו העוז והחזון לחתום על ההסכם הזה, שעשוי היה לשפר מן היסוד את מצבה הגיאופוליטי, הכלכלי והביטחוני של ישראל. מאימת ה"פריימריז" וסקרי דעת הקהל קברו ראש ממשלה אחד אחרי השני את הסיכוי לפריצת דרך דרמטית בתולדות ישראל.

פיק הברכיים מפני הסדר שלום עם סוריה, המתבסס על נסיגה מכל רמת הגולן, אינו נובע מסיבות ביטחוניות – להערכת צה"ל, אין לישראל צורך ביטחוני בהמשך הכיבוש של רמת הגולן – וסיבתו היחידה היא פוליטית פנימית. ההערות של ביל קלינטון בעניין הסורי נכונות אפוא גם היום: במאמץ לא גדול יכולה ישראל להשיג הסכם שלום סופי עם סוריה של אסד הבן, כפי שיכלה להגיע לשלום עם סוריה של אסד הבן. יש לכך מחיר, אך התמורה לישראל גדולה מהמחיר הזה עשרות מונים. כמה שווה, לדורנו ולדור ילדינו, מדינת ישראל החיה בשלום חוזי חתום עם כל שכנותיה: מצרים, ירדן, סוריה ולבנון?

ערפאת לא יחתום על הסכם שלום סופי עם ישראל, מפני שהוא לא רוצה בהסדר סופי שיביא לקץ הסכסוך, ולא משנה מה יהיו התנאים. אסד יחתום. איתו צריך לדבר, ומייד.