אנחנו נאורים?
נחום ברנע לועג לשופט הסיני ובנימין נתניהו מתלונן על איכות החיים של הפלסטינים. מי צודק?
בנימין נתניהו סבור שפסיקת בית הדין הבינלאומי בהאג היא פארסה,
המבוססת על "טענות משוללות יסוד". נחום ברנע, לא בדיוק יקיר הימין, עוקף באלגנטיות את
שאלת התוקף המשפטי של הפסיקה, וזועם בעיקר על הצביעות הנודפת ממנה. בעצם, מרחק קטן מאוד מפריד בין שתי התגובות הללו, שליפות אוטומטיות מלב הקונסנזוס הישראלי הפגוע, הנעלב עד עמקי נשמתו, המתבוסס עד בלי די ב"כל העולם נגדנו".
מר ברנע לועג לשופט הסיני, שארצו כובשת ומדכאת את העם הטיבטי. "מבחינה מוסרית", הוא כותב, "אין לשופט ג'יונג שום זכות לגנות את ישראל". ומבחינה עניינית, ראוי לומר, הטענה הזאת היא קשקוש גמור. השופט ג'יונג, בשבתו בבית הדין הבינלאומי, אינו מייצג את ממשלת סין, ודאי שאינו נושא באחריות לחטאיה (הכבדים מאוד). נניח ששופט בדואי בארץ היה מטיל עונש מאסר כבד על גבר שהתעלל פיזית באשתו. האם מר ברנע היה מצקצק שפתיים על "הצביעות" של השופט, שבעדתו נהוג לרצוח נשים על רקע נקמת דם?
"כולם צבועים", מתרעם ברנע, "מה שהם דורשים מישראל הם לא ידרשו לעולם מארה"ב, סין, רוסיה ועשרות מדינות אחרות, פורעות חוק". גם זו מניפולציה שקופה. בית הדין לא דרש מישראל דבר לפני שהוגשו בפניו תביעות. מדבריו של ברנע מצטייר הרושם כאילו יושבת לה בהאג חבורת גויים עוינים, עטויי פאות, המתכננים יומם ולילה איך לגנות את ישראל. העובדה הפשוטה היא שנגד חומת ההפרדה של ישראל הוגשו תביעות מפורטות, כולל דו"חות מהשטח, ואילו נגד פשעי רוסיה וארה"ב טרם הוגשו תביעות. מפריע למר ברנע שחבר השופטים לא גינה את סין על פשעיה בהזדמנות החגיגית שבה הוא דן בישראל? יואיל בטובו לשבת ולכתוב כתב תביעה, בשיתוף עם ידידיו המדוכאים מטיבט, על עוולות הסינים. מובטח לו שבית הדין ידון בתביעה זו בכובד ראש, ואף מובטח שלא ג'יונג ולא שום שופט סיני אחר יקח חלק בדיונים.
גם מאמרו של נתניהו רצוף הטעיות דמגוגיות. בניגוד גמור לטענתו ש"בית הדין הבינלאומי של האו"ם קבע שלישראל אין זכות להגן על אזרחיה", בית הדין מכיר במפורש ש"יש לישראל הזכות להגיב על-מנת להגן על חיי אזרחיה. עם זאת, האמצעים שננקטים חייבים להיות בהתאם למשפט הבינלאומי". נניח שנתניהו הולך למסעדה, אוכל, לא משלם חשבון, ויוצא. בעל המסעדה רודף אחריו, מפיל אותו ארצה, מכה אותו מכות נמרצות, וגונב את ארנקו. יש להניח שנתניהו יתבע את התוקף לדין. האם יוכל בעל המסעדה להסתתר מאחורי הטענה ש"בית המשפט לא מכיר בזכותי לגבות תשלום על התבשילים שאני מגיש"? מובן שלא. בית המשפט יכיר בזכות זאת, אך יבהיר שהיא חייבת להתממש בגבולות החוק. נתניהו, מן הסתם, יאמץ בחום את הפסיקה הזאת.
נתניהו גם כופר בכך שהחומה מוקמת על "שטח פלסטיני", ובכך ממחזר פלפול משפטי שדורות של יועצים משפטיים ושרי חוץ ישראלים מלהטטים בו להנאת עצמם - ועצמם בלבד. אף אחד בעולם לא מתרשם מהפלפול הזה, שכן ברי לכל שהשטח הכבוש אינו שייך לישראל, ועוד ברור שלפלסטינים יש זכות להגדרה עצמית במקום מושבם.
עוד היתממות - "הגדר אינה קובעת מראש את תוצאות המו"מ העתידי". כן, וגם ההתנחלויות, והמאחזים הלא חוקיים, ורשת הכבישים העוקפים, ומיליארדי הדולרים שנשפכים בהתנחלויות, והפינוי בכוח של תושבי המערות בדרום הר חברון, ושלילת התושבות הסיטונית מתושבי מזרח-ירושלים - כל אלה אינם קובעים מראש את תוצאות המו"מ העתידי. מה פתאום, הכל צעדים מינוריים, קוסמטיים, הכל הפיך, אין שום תכנית-על. זה רק מקרה שכל הצעדים הלא-קובעים האלה מתלכדים לתמונה אחת שחורה, מאיימת, של אפרטהייד. ממשלת ישראל מעולם לא ריככה מרצונה את מדיניות ההתנחלות - רק בלחץ חיצוני (בג"ץ, הקהילה הבינלאומית). כך גם יהיה גורל חומת ההפרדה. נמשיך בהקמתה עד שזה יכאב לנו יותר מדי
.
וטיעון דמגוגי אחרון: "הפלסטינים מתלוננים על כך שילדיהם מאחרים לבית הספר בגלל הגדר. אבל רבים מילדינו אינם מגיעים כלל, כי הם מתפוצצים בדרך באוטובוסים". נוח לנתניהו ולכל תומכי הגדר להציג את המחאה הפלסטינית כגחמה מפונקת, מותרות של אנשים שמתעקשים על "איכות חיים". הביטוי הציני הזה ראוי לטלטול. על מה מדובר כאן, לעזאזל? על הזכות לבנות בריכת שחייה בחצר, או שמא על הזכות להגיע לבית-חולים לפני שהחולה מדמם למוות?
הישראלים שוכחים, ואולי לא יודעים, שעדיין, רוב קורבנות העימות הנוכחי הם בצד הפלסטיני. נכון לחודש שעבר, מספר הקטינים הפלסטינים שנהרגו בידי כוחות הביטחון והמתנחלים מתחילת האינתיפאדה הגיע ל-521; מספר הקטינים שנהרגו בצד הישראלי הוא 108 (נתוני "בצלם"). אם לוקחים בחשבון שיחס האוכלוסיות הוא 1:2 בערך, יוצא שהפלסטינים איבדו, פרופורציונלית, פי 10 קטינים מהישראלים. אבל כידוע, אובדן ילד פלסטיני זה, לכל היותר, פגיעה באיכות החיים.
גם ברנע וגם נתניהו חוזרים על הטענה הידועה ש"מאיתנו מצפים ליותר". אבל אם יש כאן צביעות, הרי היא גלומה בדיוק בטענה הזאת. הרי ישראל עצמה, מעל כל במה בינלאומית, טורחת להדגיש את ההבדל בין "נאורותה" לבין ה"ברבריות" של אויביה. ישראל היא שמתעקשת להשתייך לעולם המערבי הנאור, לשוק האירופי המשותף, לאירוביזיון, ומנפנפת בזחיחות קרתנית בכל סממן המשייך אותה לעולם הראשון.
ובכן, יש מחיר להשתייכות הזאת. בעולם הראשון יש חוק, יש שוויון בפני החוק, ויש נטילת אחריות. מי שאינו מסוגל לעמוד בדרישות האלה ומעדיף לילל בפינה, שיחזור למקומו הטבעי, העולם השלישי, ויפסיק להטריד את בני התרבות בקובלנותיו.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
