מינוס 100 ק"ג: הישראלי שהוריד הכי הרבה במשקל

עמי פרייברג בודק כל כיסא לפני שהוא מתיישב עליו. גם כיום, כשהוא אוחז ב-90 ק"ג בלבד, שמתפזרים על פני 184 ס"מ ומעניקים לו חזות נאה, הוא עדיין חושב כמו שמן. באוזניו עדיין מצלצל הצחוק הרועם של חבריו לכיתה, כשראו את כיסא המתכת קורס תחתיו.

זה היה בדיוק לפני שנתיים. הוא שקל 190 ק"ג. מאז, בהדרכתה הצמודה של אילנה רז, הוא השיל 100 ק"ג - ועדיין לא אמר את המילה האחרונה. "לפי האינטרנט אני הישראלי הראשון שהוריד כל-כך הרבה, אבל התואר הזה לא עוזר לי וגם לא מנחם. בראש שלי אני עדיין חושב כמו שמן שפוחד לשבור עוד כיסא. אנשים שמכירים אותי עכשיו, בלי לדעת על הרקע שלי, חושבים שאני נראה בסדר, וזה מעודד, אבל אני מתבייש וחושש. אולי בעוד חמישה ק"ג אגיע למצב שבו אהיה מסוגל להסתכל על עצמי בראי בלי להיבהל".

משקל כבד אפיין את עמי פרייברג, בן 21 מנצרת עלית, מיום שנולד - במשקל 4.5 ק"ג. אמו, שילדה בגיל 18 את בתה הבכורה, הביאה אותו לעולם בגיל 35 כבן זקונים, הילד הרביעי במשפחה, האחרון חביב, אבל האושר לא נמשך זמן רב. אביו השתחרר מהצבא לאחר שירות של 25 שנה כקצין מג"ב כשהוא סובל ממחלת לב שנגרמה מעודף מאמץ. כשהיה בן 12 נפטר האב.

מחלה בשם פחמימות

שנות המחלה של האב השפיעו על כל המשפחה. אמו של עמי התחילה לעבוד בדוכן של מפעל הפיס שהיה שייך לבעלה, ונקרעה בין העבודה לבין טיפול בבעלה המאושפז. אחיו הגדולים של עמי נסעו לבית-החולים, לבקר את אבא, והוא מצא עצמו בבית, לבד.

"ומה עושה ילד שנשאר לבד בבית? אוכל. הרבה. המון. המחלה שלי היתה קטניות. הייתי מכין לי סיר שלם של פסטה עם רוטב עגבניות. בכיתה כבר התחילו לקרוא לי 'שמן' ו'דובון' ו'שבונבון' ו'מלא עד אפס מקום'. ילדים יכולים להיות הכי אכזריים בעולם, והעובדה שכולם התרחקו ממני רק דירבנה אותי להמשיך לזלול. גם המצב שלי בלימודים לא היה מזהיר, בגלל שלא היה מי שיפקח עלי עין וישים לי גבולות.

"פעם, בכיתה ה', כמה בנים קפצו עלי ואני ניערתי אותם, ואחד מהם נפל ונפתח לו הראש, אז אותי סילקו מבית-הספר לשלושה ימים. אבא שלי, כמו שהוא, עם הסוכרת והלב, הלך לדבר עם המנהל, אבל אף אחד לא הקשיב. היו מורים שבתחילת כל שיעור נכנסו לכיתה, חיפשו את השמן והעיפו אותו החוצה, כי שמן זה מילה נרדפת לתלמיד שמפריע ועושה צרות. נכון, היו עוד שמנים בבית-הספר, אבל אני הייתי הכי שמן. תמיד. בכל מקום".

עם מות האב, כשהמשפחה הוכרה כמשפחה שכולה, השתפר המצב הכלכלי בבית, "וגם זה השפיע עלי, לטובה ולרעה. אמא שלי התחילה לתת לי כסף להמבורגרים. בבר-מצווה שלי כבר שקלתי 120 ק"ג. ואף ילד מהכיתה שלי לא בא".

בכיתה ח' הוא הלך בפעם הראשונה לדיאטנית. "אפילו לא ידעתי מה זה. היא נתנה לי תפריט, כמו שנותנים מירשם. לא היתה שום תמיכה, לא היה מעקב, ואחרי הביקור השני אמרתי לה שלום ולא להתראות".

שנה לאחר מכן הוא החליט לקחת את עצמו בידיים ולנעול את הפה ("אכלתי שניצל אחד ביום, בלי העור המטוגן") וגם בילה ארבע שעות ביום במגרש, בהיעדר חברים מתאמן שוב ושוב בקליעות לסל. "ירדתי יותר מ-30 ק"ג, אבל הבטן כאבה לי בטירוף. היו כמה בנים שהתקרבו אלי, ואולי גם כמה בנות שהתחילו לדבר איתי, אבל לא יכולתי לעמוד בכאבי התופת האלה, ותוך שנה העליתי את כל מה שהורדתי, עם ריבית והצמדה".

טחינה וכל התוספות

בסוף כיתה י' הוא הגיע למסקנה, שאם בדיאטה הוא נכשל, אז אולי כדאי לו להשקיע את כוחותיו האחרונים בלימודים. מצבו היה בכי רע: הוא צבר 10 נכשלים ב-12 מקצועות. "פשוט גייסתי לעזרתי את כל כוח הרצון שלי", הוא משחזר. "ישבתי כל יום ארבע שעות, למדתי, וכמובן גם אכלתי. הייתי מכין לי סירים שלמים של אטריות ופתיתים. אמא שלי עבדה אז 12 שעות ביום בדוכן, בימים של הגרלות אפילו נשארה שם עד שעה יותר מאוחרת, אחותי הגדולה כבר היתה נשואה, האחות השנייה היתה באוניברסיטה, האח בצבא, ואני הייתי לבד בבית ולבד במטבח. אבל הוכחתי לעצמי שאני מסוגל. קיבלתי 100 בארבע יחידות מתמטיקה, והממוצע של הבגרות שלי היה 85, בכלל לא רע בהשוואה לנקודה שבה התחלתי".

עמי נרשם לשנת לימודים במכינה. באותה תקופה הציעה לו אחותו הגדולה, איריס, לנסוע לסדנת ההרזיה של אילנה רז בקרית-חיים. "על איריס ישבו איזה עשרה ק"ג מיותרים, ואני הייתי כבר 170 ק"ג, הר אדם, אז הלכנו ביחד. ואילנה, מהרגע הראשון היתה כמו מלאך. אני קורא לה 'האמא השנייה שלי'. מה שהכי כבש אותי זה העין הביונית שלה. היא כאילו קראה בתוכי וראתה את האדם הרזה שמסתתר בי.

"סיפרתי לאילנה שהמטרה הכי חשובה שיש לי בחיים היא להתגייס לצבא. עד אז דחו אותי שוב ושוב בגלל עודף משקל, והיא אמרה לי: 'אל תדאג, אתה תתגייס. זו תהיה מלחמה קשה, אבל נעשה אותה ביחד, קילו אחרי קילו, עד שתרד במשקל'. התחלתי לשמור על התפריטים שהיא נתנה לי, לנסוע אליה פעם בשבועיים, ואחרי שמונה פגישות באמת ירדתי 25 ק"ג.

"אבל אז נכנסתי לתקופה של בחינות, ולא היה לי זמן לנסיעות. אילנה צילצלה כמה פעמים ואמרה שהיא מוכנה לטפל בי בחינם, העיקר שלא אפסיק, אבל הפסקתי ושוב העליתי הכל עם ריבית דריבית. בביקור הבא שלי בלישכת הגיוס כבר שקלתי 175 ק"ג, וזה היה הלם נוראי".

- למה, בעצם? לא ידעת כמה אתה שוקל? לא נשקלת בבית?

"לא", עמי מחייך. "למה את לא שואלת איך מודדים את המשקל הזה? לוקחים שתי משקולות, שכל אחת מהן היא של 120 ק"ג, ועל כל אחת שמים רגל. אז בבית לא עשיתי את זה. בלישכת הגיוס יש משקל דיגיטלי שמגיע עד 200, והרופא חשב שהוא עושה לי טובה כשהוא מציע לי פטור, כאן ועכשיו, בלי לחכות לשנה הבאה. אבל כשהוא נתן לי עוד דחייה הרגשתי שאני משתגע. יצאתי מהלישכה וקניתי ארבע לאפות עם שווארמה, עם כל הטחינה והתוספות ועם שתייה, לא דיאט כמובן, וכל הדרך אכלתי ואכלתי כמו משוגע. היום אני נגעל מעצם המחשבה על הזלילה הזאת, אבל אז לא היה לי שום דבר בחיים חוץ מאכילה".

- המשקל המוגזם לא הקשה עליך? לא הרגשת שכבד לך?

"ועוד איך הרגשתי. כשעליתי במדרגות הרגשתי פיקים בברכיים, וכל הזמן הזעתי והיה לי חם, אבל אמרתי לעצמי שאם לא מגייסים אותי, אז באמת כבר אין לי תקווה. וככה הידרדרתי לתקופה הכי שמנה שלי. הייתי בולע המבורגרים כפולים, כל אחד 1,500 קלוריות, ועוד שם עליהם המון מיונז. לבשתי חולצות במספר הכי גדול שיש, 8 איקסים, ומכנסיים מספר 66, שאמא שלי היתה מזמינה בחנות של שמנים בנצרת-עלית. ובין הארוחות הענקיות הייתי יורד על קרטון של גלידה, ארבע חבילות שוקולד ועוד מתוקים, בכמויות אסטרונומיות, שאני התייחסתי אליהן כמו אל נשנושים קטנים".

לפני שנתיים עמי חזר אל אילנה רז, שקיבלה אותו בזרועות פתוחות, אבל לא הסתירה את הבעת הזעזוע שהציפה את פניה. הוא היה אז בשיאו - 190 ק"ג. עמי חזר וטען שהוא חייב להתגייס, והיא הבטיחה שתעשה כל שביכולתה כדי להשחיל אותו למדים. הם סיכמו על ירידה איטית, אבל בטוחה, שתימשך כשנתיים, בקצב של 50 ק"ג לשנה. "ידעתי שמחכה לי דרך קשה וארוכה, אבל ידעתי שזה הצ'אנס האחרון שלי ושאין ברירה, אני חייב".

- על קיצור קיבה לא חשבת?

"דווקא חשבתי, וקראתי חומר והבנתי שזה לא בשבילי. אם אתה לא משנה את הרגלי האכילה שלך, לא יעזרו כל הניתוחים. לפני שחזרתי לסדנה של אילנה לקחתי מצלמת וידאו, צילמתי את עצמי עם כל השומנים שנוזלים, נגעתי בבטן ואמרתי שאני לא רוצה לחתוך אותה. אני רוצה לרזות ולהוריד".

קח עוד תפוז

לשלב הראשון במאבק קורא עמי "שיטת החצי", ומסביר: "בתור אדם שאוהב לאכול אני לא יכול לגזור על עצמי תפריט שמכיל דברים שאני שונא. לכן החלטתי לאכול את מה שאני אוהב, אבל להוריד את הכמות בחצי. אם פעם אכלתי בארוחה מחבת שלמה של פתיתים, אז עכשיו אני אוכל רק חצי. ובשלב הבא החלטתי שזה יהיה חצי של החצי, כלומר רבע".

בשלב הבא הוא התלבש על הכריכים. "כל בוקר, לפני שיצאתי ללימודים, אמא שלי הכינה לי שבעה סנדוויצ'ים עם חומוס. אילנה העבירה אותי ללחם קל עם גבינה 5 אחוז". השלב הבא היה פירות. "לא חשבתי שאני אוכל ליהנות מתפוז כמו שאני נהנה מגלידה, וזו היתה הפתעה מדהימה". לתזונה החדשה הוא מצרף שיעור התעמלות יומי - 18 דקות רכיבה על אופניים ושתי דקות של משקולות.

- אתה הולך למכון?

"לא, אני מתאמן בבית. עד היום אני כמעט לא יוצא מהבית. מתבייש. והכי כואב לי זה שאף פעם לא היתה לי חברה. למה? בגלל שאני עוד מרגיש כמו שמן, שבטוח שאף אחת לא תאהב אותו".

- אתה מחפש חברה רזה וחטובה?

"לא בהכרח. אני מחפש אהבה, ולא איכפת לי שהיא תהיה מלאה ואפילו קצת יותר מזה. אבל אם היא תהיה שמנה כמו שאני הייתי ואם היא תרצה לרדת - אני אעזור לה, מכל הלב".

לאט לאט החלו הקילוגרמים לנשור ולהיעלם. "היום אני כבר לובש מכנסיים מספר 44, ואם בא לי להיחנק אני מנסה להיכנס ל-42. בחולצות ירדתי מכל האיקסים ללארג' רגיל. עכשיו החלפתי את כל המלתחה שלי בפעם הרביעית, ושמתי לב שבמקביל להרזיה הטעם שלי משתפר. ממש באחרונה התבשר על גיוסו לצבא ב-21 בנובמבר.

ויש לו בקשה לקהל: "אני רוצה לבקש מכל האנשים הרזים או בעלי המשקל הרגיל שלא יחשבו פעמיים לפני שהם נותנים מחמאה לשמן שהוריד קילו או חמישה. בשבילם זו ג'סטה קטנה, בשבילו זה המון".