שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    פרופ' ברנרדו וידנה: מדבר מהלב אחרי 40,000 ניתוחים
    הוא טיפל ב-40 אלף חולים, זוכה להוקרה בארץ ובעולם, ורבים ממנהלי מחלקות הלב בארץ עבדו תחת אחריותו. פרופ' ברנרדו וידנה, מבכירי מנתחי הלב בארץ, מברך על כל יום שהוא בתחום. "גם היום כל ניתוח בשבילי הוא כמו ניתוח ראשון. אותה ההתרגשות, אותה חרדה"
    בכנס מנתחי הלב שנערך באחרונה במרכז הארץ דנו בכובד ראש בשאלה האם גם בעוד כמה שנים עדיין תהיה להם עבודה. בעשר השנים האחרונות חלה ירידה במספר המופנים לניתוחי מעקפים. מספר הפעולות ההתערבותיות אמנם עלה מ-3,000 ל-13 אלף בשנה, אבל רק פחות ממחצית מהן כללו ניתוח.

     

    הסיבות לירידה בכמות הניתוחים טמונות בעיקר בשיפור טכניקות הצינתורים ובסטנט המצופה החדש שמונע מחולים רבים להגיע לשולחן הניתוחים. "לצערי, למרות השיפורים הטכנולוגיים והעלייה במודעות, לא רק שאין ירידה בעבודה, אלא יש עלייה", אומר פרופ' ברנרדו וידנה, מנהל מחלקת ניתוחי חזה ולב בבית-החולים בילינסון.

     

    המוסך הגדול

     

    במדינה כבר 40 שנה שפרופ' וידנה מביט אל תוך הלב הישראלי. להערכתו, במשך השנים עברו תחת אחריותו כ-40 אלף מטופלים. רבים מהם ניתח באופן אישי.
    מחלקתו היא הגדולה בישראל. כשליש מניתוחי הלב (כ-2,000) מבוצעים בה, לעומת ממוצע של 700-800 ניתוחים בכל בית-חולים אחר. 400 מתוך 2,000 הניתוחים מבוצעים בילדים במחלקה המשותפת לבית-החולים שניידר ובילינסון. "נוהגים להשוות את גוף האדם למכונה", אומר וידנה. "אנחנו במוסך הגדול במדינה, אבל אנחנו צריכים לתקן את המנוע כשהוא עדיין עובד.

     

    "אחרי כל-כך הרבה שנים, אני הולך לחנות וכולם מכירים אותי", הוא אומר. "מתברר שניתחתי את קרוב משפחתו של המאבטח בכניסה, את המוכר ואת אחת הממתינות בתור. לצערי, אני זוכר טוב יותר את אלו שמצבם הסתבך".

     

    סיכונים, מסתבר, יש למכביר. הלב הישראלי נמצא בסיכון הולך וגובר. וידנה: "מחלות הלב בישראל, כמו במדינות מערביות אחרות, ובראשן ארצות-הברית, הולכות ומתרבות. שמונה מכל 10 אלפים איש זקוקים לניתוח לב פתוח: רובם יעברו ניתוחי מעקפים, וכרבע זקוקים לניתוח מסתמים. שליש מאוכלוסיית המטופלים בבתי-החולים בישראל סובלת ממחלות לב וכלי דם, שליש מגידולים ושליש מתאשפזים עקב פגיעה וטראומה".

     

    ברנרדו וידנה, אבא לארבעה (אחת מהם רופאת עיניים), נולד בארגנטינה ב-1940, במחוז השוכן מצפון לבואנוס-איירס. מכאן גם המבטא הארגנטינאי המתגלגל שלו, שנשתמר גם אחרי עשרות שנים בישראל. הוא למד רפואה באוניברסיטה בקורדובה. ב-1964, כשמלאו לו 24, החליט לעלות לישראל. "באתי ממשפחה ציונית וספגתי ציונות בחלב האם", הוא אומר. "לאחר שסיימתי את לימודי הרפואה, הצעד הטבעי עבורי היה לעלות לישראל עם אשתי. שאר בני המשפחה עלו שנים אחרי".

     

    תחילת הדרך שלו כרופא בארץ מזכירה לו את סלאח שבתי. "ראו שאני ארגנטינאי, אז שלחו אותי לבאר-שבע, כי שם היה מנהל מחוז שגם הוא עלה מארגנטינה". לפני כשנתיים סגר פרופ' וידנה מעגל, כשחזר לאוניברסיטה בה למד בארגנטינה כדי לקבל את תואר הכבוד הגבוה ביותר שניתן שם.

     

    ב-1966 עבר לבילינסון והחל להתמחות בכירורגיית לב אצל פרופ' מוריס לוי, שביצע את ניתוח השתלת הלב הראשון בארץ. ב-80' הקים מחלקת ניתוחי חזה ולב באיכילוב, ושש שנים מאוחר יותר, במקביל לעבודתו באיכילוב, הקים מחלקה דומה בבית-החולים אסותא. ב-89' עבר לבית-החולים קפלן ברחובות, וב-90' חזר לבילינסון. מאז הוא שם. רבים מהרופאים הזוטרים שעבדו בעבר תחת הדרכתו הם היום מנהלי מחלקות ברחבי הארץ. תלמידים נוספים מועמדים לנהל מחלקות בבתי-חולים אחרים.

     

    במשך השנים צבר הפרופ' וידנה מוניטין כאחד מבכירי מנתחי הלב בארץ. לפני כשנה קיבל את פרס היפוקרטס הזהב היוקרתי. מדי שנה מקבלים את הפרס עשרה מומחים מהשורה הראשונה בעולם בתחום מחלות הלב. בדרך-כלל מקבלי הפרס הם מנתחים רבי מוניטין, שכבר זכו להכרה על מפעל חייהם, ורק שלושה מהם הם עדיין מנתחים פעילים הנמצאים בשיאם. אחד מהשלושה הוא פרופ' וידנה.

     

    "להיות יחד עם האנשים הגדולים האלו, זה היה הכבוד הגדול ביותר עבורי. הטקס התקיים ברוסיה באולם מדהים ביופיו, במקום שפוטין עורך את הארוחות הרשמיות שלו. היו שם 3,000 איש ולאחר הטקס התקיימה הצגה. הרגשתי שאני נמצא בטקס האוסקר ומייצג את ישראל. זכיתי בפרס יחד עם פרופ' ג'וסף בורמן, לשעבר מ'הדסה'.

     

    "הזכייה היא תוצאה ישירה של הרפואה בישראל, שהיא מהמתקדמות בעולם המערבי ותרומתה לרפואה העולמית חשובה. אנחנו מבצעים בארץ פעולות חשובות בכירורגיית הלב, שנחשבות לראשוניות. אין תחום ברפואה הלב שלא תרמנו לו. למרות שהרפואה בעולם נמצאת כל הזמן בהתקדמות, היא עדיין שמרנית, אבל המנתחים הישראלים הרבה יותר פתוחים לניסיונות. רופאים ישראלים מסתובבים בעולם ורוצים לדעת, ללמוד. הרצון שלהם הוא לקדם ולהתקדם. כבר בבתי-הספר לרפואה בארץ יש חינוך ללמידה".

     

    לא רק הגנטיקה אשמה

     

    אבל עם כל הכבוד, פרסים הם רק הפוגה בעבודה היומיומית, המתישה, מול המטופלים. למרות שאל פרופ' וידנה מגיעים חולים שרק ניתוח לב יעזור להם, חשוב לו מאוד לשוב ולהסביר לציבור הישראלי את הצורך במודעות למניעת מחלות לב. "אין ספק שלגנטיקה חלק עיקרי בסיכון למחלות לב, אבל בדומה לקרקע שיש לעבד, גם מטען גנטי אינו הגורם היחיד שקובע", הוא אומר. "אורח החיים המערבי מספק סיכונים למכביר: עישון, השמנת יתר, חוסר בפעילות גופנית, כולסטרול גבוה ומתח נפשי גבוה, תוצאה של שעות עבודה מרובות מדי.

     

    "צריך לזכור שכל דבר מגיע עם תווית מחיר: הנאות כמו עישון או אוכל שומני הן הלוואה שאנחנו משלמים עליה בסופו של דבר. פעם ממוצע הגילאים של המנותחים היה 60-70. היום הגיל הולך ויורד. שוכבים אצלי במחלקה בן 89 ולצדו בת 43. חבל, כי זה בהחלט לא מחויב המציאות. עם אורח חיים נכון אפשר להימנע מכך.

     

    "אני זוכר שבשנות ה-70 ניתחנו 150 ניתוחי לב בשנה. תוך שלושים שנה מספר המנותחים גדל פי 10. בעבר, החולה נשאר לאישפוז שלושה שבועות בממוצע. היום הוא הולך הביתה אחרי ארבעה-חמישה ימים, לכן יחסי רופא-חולה אינם מה שהיה. קשה ליצור קשר מיוחד.

     

    "המדיניות שלנו היא שכל מנתח מכיר את החולה לפני הניתוח, אחראי על הניתוח, ואחראי על החולה עד הרגע שהוא הולך הביתה וגם חודש אחרי. יש עדיין קשר עם הרופאים, אבל היום הוא שונה. בהחלט חסרה לנו היום האפשרות להרגיש שאנחנו לא רק עונים לצורך מיידי, אלא גם מדריכים חולים איך לשנות את אורח החיים. הרי אחרי ניתוח כזה חולה צריך לחשוב איך הוא עורך שינוי בסדר העדיפויות בחיים".

     

    - איך מתקבלות ההחלטות לנתח?

     

    "היום, כשצריך לקבל החלטות, דנים עם החולה. פעם הרגשנו עליונות על החולים. חשבנו שאנחנו צריכים להחליט מה טוב בשבילם. כיום, רבים מהחולים שלי לומדים באינטרנט את הנושא ולנו כמעט ולא נשאר מה להסביר, פרט מאשר להוסיף מניסיוננו האישי. זה טוב שדברים משתנים בהתאם לסביבה, אבל צריך להיות מודעים לשינויים ולהתאים אליהם".

     

    - אחרי כל-כך הרבה שנות ניתוח עדיין יש לך את אותו המרץ?

     

    וידנה מחייך. "תמיד רציתי להיות רופא. אני מברך כל יום על כך שאני בתחום הזה. כשאני עובד, הזמן רץ ואני מאושר. ככל שאני עובד ומנתח יותר, אני שמח יותר. גם היום, כל ניתוח בשבילי הוא כמו ניתוח ראשון. אותה ההתרגשות, אותה החרדה ואותו הניסיון לעבוד במיומנות מקסימלית. אם יש ניתוח שלא מצליח, אני מרגיש כישלון אישי.

     

    "אצלנו כישלון בעבודה פירושו מוות וכאב גדול. מדובר על חולה, ולא רק עליו, אלא גם על כל סביבתו: המשפחה, הורים, סבים, ילדים וקרובים. ממוצע שיעור התמותה מניתוחי לב הוא 4 אחוז, אבל בכל פעם צריך להתמודד מחדש עם האסון ולעולם לא מתרגלים אליו. תמיד אמרתי, וכך אני גם מלמד את תלמידי: ברגע שלא תהיה התרגשות או חרדה לקראת ניתוח, זו הנקודה שצריך לעזוב".

     

    ויש לו גם מסר עידוד למי שעומד לפני הניתוח הקשה: "אם כבר נפגעת, כדאי שתראה את חצי הכוס המלאה. לרפואה של היום יש תשובה לבעיה, ותשובה טובה. אני כבר מספיק ותיק לדעת שגם אחרי כל ההצלחות לאורך השנים אנחנו עדיין מנסים להשתפר".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: שאול גולן
    "הלב הישראלי נמצא בסיכון הולך וגובר". פרופ' ברנרדו וידנה
    צילום: שאול גולן
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים