מים ביבוא אישי

התוכנית לייבא מים מטורקיה נפסלה, למרות שלטורקים יש מים בשפע ולנו יש מחסור. בינתיים, עד שיפתרו הבעיות הלוגיסטיות, אני מייבאת מים בעזרת המצלמה וגם אבן שנשחקה ופניה התעגלו במסע ארוך וממושך לאורך הנהר. אחת מיני רבות.

היובלים, הנחלים והמפלים הניגרים מכל עבר יוצרים תחושה של גוף ענק נוטף מים מתחת למקלחת אינסופית. הנסיעה לאורך נהר הצ'ורו אורכת שעות. נהר ולא נחל. נוף שופע מים. ממרחק, שאיבת המים ממעיין עין גדי נראית כטעות חמורה וכבכיה לדורות. מותר לשאוב רק במקום שיש בו עודפים.

על גדת נהר הפירטינה אני יושבת ונזכרת בשורה משיר של יהודה עמיחי: "מים זורמים מן הדברים שהיו מעולם אל הדברים שיהיו לעולם". אני דוגמת גיזרת נהר, פיסת חיים, ומתבוננת. במרכז הנהר הזרם עז, מושך בעוצמתו ובתנועתו, השוליים שקטים יותר. בעזרת המצלמה אני נוגעת בגוף המים וסורקת אותו כמו בסטטוסקופ, מבררת לעצמי מה אני מרגישה, להיכן, כרגע, אני נמשכת כרגע יותר.

ההתבוננות בחיים לרוחב הנהר מעסיקה אותי בכל פעם שאנחנו בקרבת המים. כל מפגש עם נחל מזמן עוד נקודת מבט. האיש שחוצה את הנחל הרדוד מסב את תשומת ליבי לאפשרויות לגשר בין גדות הנחל: יש כאן גשרי עץ בשלל צורות וגשרי אבן, גשרים תלויים, גשרים היסטוריים ועכשויים. אם רוצים, אין נהר שאי אפשר לגשר בין גדותיו.

בשולי האגם, חבורת ברוזים שולה מזון. גם בנהר מתקיימים בעלי החיים בדרך כלל בשוליים, במקומות השקטים יותר. וגם בהרים לא נמצא את התושבים בשיא ההר, באזור שסוער בחודשי החורף. על כך בשבוע הבא.

שי גינות היא צלמת, מנחת סדנאות התבוננות וצילום, ומחברת סדרת הספרים 'לגעת באור', 'מקום בלב - ירושלים', 'חופשית ברוח' ו'נופי נפש'. לאתר הבית שלה לחצו כאן.