ההוגנות של נתניהו. פרשנות

גם מי שלא אוהב את המדיניות הכלכלית של בנימין נתניהו ופקידיו הבכירים, לא יכול שלא להתרשם מההוגנות שבה הם מתנהלים בכל הקשור לצדדים הלא-כלכליים - ובמיוחד בנושא ניגודי עניינים אפשריים.

זה התחיל עם מנכ"ל משרד האוצר, יוסי בכר, שפירסם ברבים את ההתחייבויות שסוכמו בינו לבין היועץ המשפטי לממשלה. בכך היה בכר למנכ"ל היחיד שעשה כך, בעוד אילן כהן ממשרד ראש הממשלה וגדעון ברלב ממשרד הפנים, שכמו בכר הגיעו מהמגזר העיסקי - שומרים על שתיקה רועמת.

עכשיו יוצאים נתניהו והחשב הכללי ירון זליכה ועושים מעשה. שניהם קשורים לעו"ד יצחק מולכו, המייצג את אחת הקבוצות המתחרות על השליטה בבנק דיסקונט. השניים מודיעים שהם מחוץ לתמונה של אחד ממעשי ההפרטה המרכזיים של הממשלה הנוכחית. כך צריך לעשות.

הראשון שנקלע כשר אוצר לתסבוכת של אפשרות לניגודי עניינים היה בייגה שוחט. בנו, יוחאי, עבד (ועדיין עובד) אצל אליעזר פישמן, שהתחרה על השליטה בבנק הפועלים (והפסיד). בייגה יצא מהתמונה ובמקומו מונה מי שהיה אז שר הכלכלה, יוסי ביילין. 

משנוצר התקדים, קל היה למשפטני האוצר ומשרד המשפטים לשים סייגים על התנהלותו של מי שהיה שר האוצר, סילבן שלום. שלום, באמצעות אשתו ג'ודי, קשור לקבוצת ידיעות אחרונות. כתוצאה מכך נאלץ לוותר על סמכויותיו בתחום התקשורת שהועברו לשרה ציפי לבני. 

עתה באים נתניהו וזליכה, ככל שניתן להבין ביוזמתם, ופורשים ממעורבות בהפרטה הצפויה של דיסקונט. נתניהו קשור למולכו, המשמש עורך דינו ושלוחו בכמה עניינים ציבוריים. לזליכה אח המועסק במשרד עו"ד מולכו.

הבחירה בשר המשפטים טומי לפיד כשר שיטפל בהפרטה אינה מובנת מאליה. נתניהו יכול היה לבחור מישהו ממפלגתו. למשל, את מאיר שטרית, שעבד בצמוד לו כשר במשרד האוצר. אפשר היה לבחור בציפי לבני, שכבר מתורגלת. אבל נתניהו בחר בלפיד, וטעמיו עימו. בכל מקרה מגיעה לשניים ברכה על כך שעשו את מה שבמקומות נורמליים ברור שצריך לעשות.