מקום מבודד כדי לצרוח

סלמא, (השם שמור במערכת), נערה בדואית בת 13 מאחד הכפרים הלא מוכרים בנגב, תיאלץ לוותר על החלום שלה להיות רופאה. החריצות שהפגינה בבית הספר היתה לחינם. היא לא תוכל השנה להמשיך וללמוד כמו כל הילדים בגילה. "אבא החליט להוציא אותי מבית הספר ואמר שמספיק לי ללמוד עד הגיל הזה", הוא אומרת בשקט.

היא רק אחת ממאות בנות בדואיות, הנושרות מבית הספר כל שנה. הסיבה: ההורים מעדיפים שיתחתנו, או שיסייעו בפרנסת הבית. "לא רק אני נאלצתי לעזוב את ספסל הלימודים, רבות כמוני מהכפר שלי עזבו", מספרת סלמא. "אבא שלי אמר שזו בושה שאני בגיל כזה אלך לבית הספר. לדעתו זה מנוגד למסורת שלנו, שאומרת שאסור לבחורה ללמוד עם בנים".

סלמא לא מסכימה עם אביה, אך אין לה אפשרות להתנגד. "מה אני יכולה לעשות?" היא אומרת, "אם אבא מחליט אז אני צריכה לקבל את החלטתו - אפילו אם אני לא מסכימה לה, אפילו אם אני חושבת שהחלטה זו אינה צודקת. אני צריכה לשתוק ולקבל את גזר הדין הקשה. כל יום אני מתפללת לאללה שאבא שלי ישנה את דעתו ואחזור ללמוד. אבל לא נראה לי שזה יתממש. כמעט כל הבנות בשבט שלנו עזבו את הלימודים. אין לי שום סיכוי".

ניסית לשכנע אותו?

"מה פתאום? זה בלתי אפשרי, אין דבר כזה שאבא מחליט ובת מנסה לשכנע אותו. אני לא מחיתי על ההחלטה, כי פחדתי. היו בנות בכפר שכן מחו והוריהן איימו להרוג אותן. אצלנו הרבה הורים חושבים שאם בת הולכת לבית הספר היא מקלקלת את כבוד המשפחה. כל ילדה שלומדת מביאה בושות לשבט. רק מעט מאוד הורים מבינים מספיק, שנותנים לבנותיהם ללמוד".

סלמא מספרת על לחץ נפשי רב. "אפילו כשהייתי בבית הספר, פחדתי מאוד שאבא שלי יגלה שחס וחלילה אני מדברת עם בן בכיתה - ואז יכעס עליי ויכה אותי.

הרגשתי כל הזמן שמישהו מפקח עליי ומחכה לי בפינה. ועם זאת, מצבי הנפשי היה יותר טוב מהיום. היום אני מרגישה בודדת, יושבת ימים בפינה, לא יודעת מה לעשות. לאף אחד בבית לא אכפת ממני. אפילו אמא, שאני רואה בה מפלט לכאב שלי, לא מבינה אותי. יש ימים שאני בהם כל כך מיואשת שאני חושבת להתאבד. אבל אני חוזרת ואומרת לעצמי שאולי המצב ישתנה... אולי יבוא נס ואבא ישתכנע וישלח אותי שוב לבית הספר. בכל זאת אני מאמינה בגורל, ואצלנו בדת אסור להתאבד".

והיא לא לבד. "אני מכירה הרבה בנות בשבט שמנסות להתאבד, לשרוף את עצמן, לשתות חומרים מרעילים", היא אומרת. "לפני שנה היתה לי חברה טובה שהתאבדה משום שלא נתנו לה ללכת לבית הספר. חלק מהבנות מגיעות לדיכאון קשה, חלק מתחילות להכאיב לעצמן כמו להכות את עצמן בקירות או בדלתות הברזל. חלק בורחות למדבר ומחפשות בו מקום מבודד כדי לצרוח".

ומה ההורים עושים?

"בהתחלה כלום, פשוט לא שמים לב להשפעת החלטתם לגרש את הילדה מבית הספר. אבל אחר כך שהתגובה של הבת מתחילה להיות אלימה והיא מתחילה להכאיב לעצמה, הם אומרים עליה שהיא משוגעת, לא שפויה. הם לא מנסים להבין למה היא מתנהגת כך. חלק מההורים מכים אותה או מסתירים אותה בבית".

אז את בחרת להיות ילדה שקטה?

"אין לי ברירה. אני לא עושה בעיות, קיבלתי את זה בשקט מההתחלה. לא רציתי לקבל מכות. זה כואב לי. הרבה פעמים אני בדיכאון. איך אעמוד מול אבא שלי? אני לא יכולה. אין לנערה בדואית מעמד במשפחה. אפילו אחי הקטן יכול להחליט בשבילי. לפי המסורת הבדואית הילדה אינה מבינה כלום, הם מתייחסים אלינו כמו לכלום. אין לנו שכל, הבנות מביאות רק בושות, וכל טעות היא אך ורק בגלל הטימטום שלנו. לכן לא מגיע לנו ללמוד, ואפילו אם נלמד לא נגיע לרמתו של הבן".

מה עשו בבית הספר כשהפסקת לבוא ללימודים?

"כלום. מנהל בית הספר, שהוא בדואי, יודע שרוב ההורים מוציאים את הבנות שלהם מבית הספר כדי לחתן אותן או כדי לשלוח אותן לרעות את הצאן, ולא בגלל שהן לא שומרות על המסורת. ועם זאת, הוא בחר לשתוק ולא להתייחס לעניין. היועצת ניסתה קצת לשכנע את אבא, אבל אבא לא הסכים. גם המורים יודעים את זה. כשהייתי בבית הספר, המורים התייחסו אל הבנות בצורה שונה מהבנים, לא הפנו אלינו תשומת לב, לא השקיעו בנו, כל הזמן שמענו שאפילו אם נגיע לתיכון, הגורל שלנו הוא הבית. ולא משנה כמה נלמד וכמה ציונים נקבל, אנחנו לא נתקדם בחיים שלנו. היו מסרים מדכאים ששמענו כל הזמן. היו בנות שהתייאשו, והיו בנות כמוני שלא משנה להן מה יגידו, מה שחשוב זה ללמוד, אפילו אם מדובר בתנאים קשים".

בנגב יש 45 כפרים בלתי מוכרים, בהם אין אף בית ספר תיכון או בית ספר על יסודי. התלמידים נאלצים לנסוע בהסעות לכפרים המוכרים, לבתי הספר מעורבים שהם לומדים בנים ובנות יחד. מוסא אנבארי, מהוועד המקומי בכפר סווין (כפר לא מוכר), מספר כי "זה לא מקובל במסורת הבדואית שנערה תיסע בתחבורה משותפת עם בנים ולא מקובל שהיא תלמד איתם. אין לנו בעיה עם זה שהבת תלמד, אבל בבית ספר נפרד מבנים. במשרד החינוך מכירים את הבעיה - אבל הם לא עושים דבר כדי להפריד בין בנים לבנות בבתי הספר".

סלמא עומדת להתחתן עוד מספר חודשים. "מיד אחרי שעזבתי את בית הספר, סידרו לי את החתן, הוא קרוב משפחה. לא שאלו את דעתי בעניין. אני לא רוצה להתחתן, אבל אני לא יכולה להגיד לא. אני מדמיינת לעצמי שיהיו לי בנות בעתיד ואלמד אותן להיות חלשות ולא ללמוד - וזה משגע אותי".

הבת למדה, האב לא נכנע לביקורת

אבל יש גם דוגמא הפוכה. אמל, בת 17, סיימה השנה את לימודי התיכון שלה, והיא נחשבת לדוגמא חריגה בחברה הבדואית. אביה, אבראהים אבו כף, עמד בפני לחצי החברה והמסורת כדי להביא אותה לסיום לימודי החובה. לדבריו,  "הבנות הן הקורבן הראשון למסורת הבדואית הקשה. רוב ההורים נכנעים ללחצי החברה ולא שולחים את בנותיהם לבתי הספר, מחשש שזה יפגע בכבוד המשפחה. עד היום בת שלומדת נתפסת כמשהו שלילי. החברה ממציאה סיפורים ושמועות על בנות שלומדות ומתייחסת אליהן בפקפוק. לכון היו הרבה הורים שנכנעו ללחץ החברתי והוציאו את בנותיהם מבית הספר".

אבראהים, מורה לשעבר במשך 25 שנים בבתי ספר בנגב, שמע ביקורת על כך שהוא שולח את בתו לבית הספר. "זה קרה מאחורי גבי - ולא נכנעתי. אני מאמין שאם רוצים חברה מתורבתת ומשכילה צריכים לטפח וללמד את הנשים. אין מה לעשות, זו הדרך שעל החברה הבדואית לקבל. עברו עליי ועל אמל שנים קשות מאוד, הייתי מסיע אותה בעצמי לבית הספר ואוסף אותה בחזרה".

יש מי שמנסה ללחום למען הנשים. חנאן א-סאנע, מעמותת סידרה בנגב, מספרת: "בנות מגיל 14 באות אלינו ורוצות ללמוד אחרי שהתחתנו. רוב הבנות שנושרות באות מהכפרים הבלתי מוכרים, שיש בהם הרבה שמירה על המסורת. לעומת זאת בכפרים המוכרים יש יותר מודעות לחשיבות הלימודים משום שהנשים שם נאלצות להתמודד מול מוסדות המדינה. מתוך הצורך הזה החברה שם מאפשרת להן ללכת וללמוד. בכל מקרה, על מנת לחולל שינוי במעמד האישה הבדואית צריך לחכות, ולא להיאבק במסורת באופן ישיר. יש אמהות שמעדיפות לא לשלוח את בנותיהן לבית הספר מפחד שייחשפו לתרבות אחרת - ואז ינסו לשנות את הנורמות של המסורת הבדואית".

אבו כף טוען במרירות שסדרי העדיפיות של החברה הבדואית השתנו. "בשנות השמונים של המאה הקודמת היו הלימודים בראש סדר העדיפויות של החברה הבדואית בנגב, אבל היום מה שעומד בראש זה הכסף: מי מרוויח יותר כסף, מי גונב יותר מכוניות. הסדר הזה גלש גם לילדים עצמם, ילד בדואי בכיתה ז' לא חושב על לימודים אלא איך למצוא עבודה כדי לקנות בגדים חדשים, לקנות טרקטורון או משחקים".

מעבר לכך, אומר אבו כף, "אין נסיעות מסודרות, ילדים נאלצים ללכת ברגל מרחק של קילומטר עד שלושה קילומטרים, בחורף לפחות חודש הלימודים לא מתקיימים בגלל הגשם.

אין הסעות. בגלל המצב הכלכלי, הורים מעדיפים לא להשקיע בלימודים - שהם מביאים להם רק הוצאות. תוסיפו לזה את תנאי הצפיפות הנוראית בכיתות: בכיתה אחת מוחזקים 40 ילדים, בטמפרטורה של יותר משלושים מעלות, ובחורף בעשר מעלות. מה ייצא מהם?"

אמל, הבת, סיימה השנה את לימודי התיכון במגמת ביולוגיה בכפר בדואי מוכר. "אני עדיין לא יודעת מה ללמוד בהמשך", היא אומרת, "אבל דבר אחד בטוח - סיימתי את לימודיי בזכות אבא שלי שתמך בי לאורך כל הדרך. בבית היתה לי אווירה לימודית, בעוד שהחברות בכיתה התלוננו כל הזמן שבבית לא נותנים להן ללמוד אפילו שעה. כשהיו מגיעות הביתה הן היו צריכות לעבוד".

לדברי אמל, "המצב כואב. קשה ללמוד בבית ספר מעורב, הבנות מפחדות לדבר עם בנים, לא נוח להן עם זה, כי חס וחלילה שאם הוריהם יגלו שהן פתחו את הפה עם הבנים אז הן יקבלו מכות ויעזבו את בית הספר. לפני שנתיים היה מקרה שזעזע את בית הספר. תלמידה ברחה עם אהוב לבה אחרי שביקש את ידה שלוש פעמים והוריה סירבו. כתוצאה מכך, הבנות הפסיקו לבוא לבית הספר למשך שבועיים והיו עשרות בנות שעזבו את בית הספר. זה כמו עונש קולקטיבי, אם אחת טועה - אז כולן משלמות את המחיר, וביוקר".