שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    מגיניו של הנגבי
    תגובתם של פוליטיקאים ואישי ציבור שנזעקו להגן על צחי הנגבי חושפת את עומקה של השחיתות הממוסדת

    בתחנות הטלוויזיה של מדינות המפרץ שכיחים הדיונים שבהם מותחים המשתתפים ביקורת על אופי המשטרים בארצות ערב. "הביטו בישראלים", אמר לאחרונה אחד המתדיינים בנהמת לב, "הם לא משתמשים במצב המלחמה כתירוץ לרודנות והם לא חוששים להוקיע את השחיתות של הפוליטיקאים שלהם". עיני היריב הן מראה שבה משתקפת החברה הישראלית, אך למרבה הצער מפריזים המלומדים הערבים בהערכת חוסנו של משטרנו. מעיד על כך מבקר המדינה, אבל שפע המינויים הפוליטיים אינו העיקר. העיקר נעוץ בתגובתם של פוליטיקאים ואישי ציבור אחרים שנזעקו להגן על צחי הנגבי. תגובתם חושפת את עומקה של השחיתות הממוסדת.

     

    בין הפוליטיקאים האלה גם ראובן ריבלין, שהשתמש ב"הגנת אגניו" כדי להסביר מדוע אין לחקור את הנגבי. ספיירו אגניו, שהיה סגנו של הנשיא

    ריצ'רד ניקסון, הואשם בקבלת שוחד וטבע את הממרה הידועה לשמצה "הממזרים שינו את חוקי המשחק ולא סיפרו לי על כך". "הגנת אגניו", בצאתה מפי ראש בית המחוקקים, היא תכסיס מבהיל, לא רק משום מעמדו הרם, אלא מפני שיש לו מוניטין של אדם הגון. בימי כהונתו כשר התקשורת הדיח פקיד בכיר, מפני שהלה שיגר אליו רשימת עובדים שיש לסלקם ולמנות במקומם נאמני ליכוד. בבחירות לרשימת המפלגה לכנסת נדחק ריבלין לתחתית, ובצמרת הוצב צחי הנגבי. ריבלין ידע שאין לעשות כמעשיו של המתמודד המצליח, אבל כאשר דורשי טובות ההנאה נקמו בו, למד לקח והסתגל.

     

    גם אילן בומבך, ראש לשכת עורכי הדין בתל-אביב והמרכז, פרש סוכך מעל ראשו של הנגבי. ברשימה שהתפרסמה אתמול  קבע נציגם הנבחר של המשפטנים: "אין לי ספק כי השר הנגבי ביצע את המינויים בתום לב, בסוברו שזוהי אכן הדרך הראויה והמקובלת במדינה, ולראיה העובדה שהוא אף התגאה במינויים הרבים שהוא ביצע". בטענה הזאת ניתן להגן על כל גנב המתפאר בפני חבר מרעיו על הישגיו ומחלק להם משהו משללו. הפיתוי להתמלך על הגנבים גובר על הפחד מפני החוק.

     

    ולטובת הנגבי ניסח השר זבולון אורלב את "הגנת שביל הזהב". טענתו היא כי לא צריך להפריז במינויים פוליטיים, אבל גם לא צריך להפריז ברדיפת הממנים והממונים, מפני שדרכם היא מדרכו של העולם. מהו מספר מינויים מופרז ומהו מספר סביר, זאת לא פירש השר, ואין צורך בפירושיו: החוק הגדיר. החוק! החוק! החוק ניתן לנו כדי שלא נצטרך להתלבט בלי הרף בשאלות של מותר ואסור, והחוק שונא קריצות ערמומיות של פוליטיקאים חוכמולוגים.

     

    השופט בדימוס אורי שטרוזמן, שעמד בראש ועדת הבחירות למוסדות הליכוד, התריע בקול גדול על השחיתות שפשתה במפלגתו: "משכנעים באמצעות חלוקת מתנות. ההבדל בין מינויים פוליטיים לבין חלוקת טובות הנאה הוא אפסי. זה כמו הבטחה לתת תשלום עבור הצבעה". לנוכח עמדתם המפורשת של החוק, תקנות שירות המדינה, כתבות אזעקה בעיתונות החוקרת ואזהרות רבות כדוגמת זו שהשמיע שטרוזמן, מגוחכים הם הסברי מגיניו של הנגבי. "לא ידעתי" ו"כולם נוהגים כך" הם תירוצים עלובים, אבל אפשר שהם לא עומדים להגנתו של השר: לא נכון שלא ידע, ולא נכון שכולם עושים כך.

     

    החשש הוא שההליך משפטי נגד הנגבי לא יבער את הקלקולים. רצועת ההגנה הרחבה שבה מקיפים הפוליטיקאים את עמיתם מזהירה אותנו מפני האפשרות שהשחיתות הפכה לתופעה מובנת מאליה, והיושר – לתופעה חריגה.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים