שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    להחזיר למילים את המשמעות
    "מוות בנעלי בית" ההצגה החדשה של תיאטרון המעבדה היא פרוייקט ניסיוני שמשלב ג'יבריש ועברית, ליצנות ואמנויות במה שונות, עיצוב תעשייתי ופיסול חלל. במאי ההצגה, עמיתי יעיש, בשיחה על חיפוש אחר מחוזות אחרים

    בבוקר אחד שאינו שונה לכאורה משאר הבקרים הופכים חייו של מר איקס למסע קפקאי בתוך עולם שהוא אינו מבין. אשתו, אליה הוא קם בכל בוקר, מתחשמלת למוות מהטוסטר וגופתה נעלמת. הכל משתנה מסביבו. מר איקס יוצא לחפש אחרי הגופה ופוגש בדרכו מקבץ מוזר של דמויות צבעוניות שמדברות בשפה מוזרה.

     

    זו פחות או יותר מסגרתה העלילתית של ההצגה "מוות בנעלי בית" שכתבו במשותף עמיתי יעיש ובן לוין. ההצגה, הפקה של תיאטרון "המעבדה" בירושלים, מחברת עולמות יצירתיים ושפות אמנותיות שונות כמו אמנות פלסטית, עיצוב תעשייתי ובמה, מחזה כתוב וג'יבריש, ליצנות, קריצות לעולם הקומיקס וניואנסים ממחוזות הפנטומימה. הצגת הבכורה התל-אביבית של ההפקה תיערך מחר (ד') בבית ציוני אמריקה.

     

     

    שורשי ההצגה נטועים בשפת הליצנות על ההגזמה שבה והמימיקה וגם העובדה שלמרות ההומור היא לא באמת מצחיקה אלא בעיקר פיוטית ונוגעת ללב. לשם כיוונת?

     

    "יצאתי בפירוש מתפישת עולמו של הליצן. הכל התחיל בסדנה של אמן הליצנות הצרפתי פיליפ גולייה שהגיע לישראל במסגרת פרוייקט 'סדנאות הבמה'. הוא הכניס אותי לעולם שבו התברר לי שאני מתייחס הרבה יותר מדי ברצינות לחיים שלי. יש מה ללמוד מליצנים למשל את הפריבילגיה הזו שיש להם להיכשל או לפחות לפלרטט עם הכישלון. מה ששובה לב בליצנים זה ההתמודדות שלהם מול הכישלון וזו היתה נקודת המוצא בעבודה. זה קיבל חיזוקים בספר של ז'ורז' סימנון שקראתי באותה התקופה וממש השפיע עלי, 'האיש שצפה ברכבות', שמדבר גם הוא על בחינה מחודשת של החיים. התחלתי תהליך של חיפוש שנמשך שנה שבמהלכה עבדתי עם כל הליצנים בארץ. גיליתי המון על פחדים, גיליתי שרוב החיים שלנו עוברים בציפייה שמשהו יקרה. עם התחושות האלה פניתי לבן לוין זה היה הרעיון הבסיסי לסיפור על אדם שנמצא במרדף אחרי עצמו ופתאום החיים שלו נעצרים ומשתנים לגמרי. הדמות מגיעה למקומות בהן היא נכשלת, מפחדת ואולי היתה רוצה להגיע אבל לא מוצאת בעצמה את האומץ".

     

    זה סיפור על אדם שנכנס בטעות לעולם שאת חוקיו הוא אינו מכיר.

     

    "כן. זו הצגה שעוסקת בפחד השגרה, בשליטה לכאורה ובאובדן שליטה וההתמודדות של האדם מול כל התחושות האלה".

     

    למה בחרתם לשלב ג'יבריש בהצגה?

     

    "הג'יבריש היא מקור הכוונה. גיבור ההצגה חי חיים שחוקים שבהם המילה איבדה את הכוונה, את המשמעות ואת היצריות שבה והשחיקה הזו הפכה את המילים לעטיפות של הגדרות. הוא עובר מהפך בכל המובנים, מתנקה מהרעש וחייב להשתחרר ולפרוק את האנרגיה שהוא צבר לאורך כל חייו. המילים הן היומיום, הרוטינה המונוטונית בעוד שהפנטזיה שלו והחלומות עשויים מג'יבריש שהיא שפת הרגש".

     

    יכול להיות שזה בגלל העידן שבו אנחנו חיים, עידן הברברת, מכבסת המילים וערוץ 2?

     

    "זה בדיוק משם. אני מסתכל על חדשות ערוץ 2 שהפכו להיות תוכנית בידור אחת גדולה שמשתמשת במילים שאין להן קשר לדבר עצמו. הכל הפך ל'וואו' ו'מדהים' ואני באמת הייתי רוצה לחזור למקור שלנו. יש בי געגוע להגדרה מחדש של הדברים".

     

    איך עובדים עם מחזה שהוא חצי טקסט וחצי שפה שהיא לא באמת שפה?

     

    "המחזה נכתב בתחילה בג'יבריש מכיוון שהיה לי מאוד חשוב שהשחקנים ידעו מה הם עושים אבל איכשהו גם בן וגם אני נסחפנו כל אחד למקורות השפה שלו כלומר אני לאמהרית ובן ליידיש. מכיוון שהכוונה היתה לא להחליף שפה בשפה אלא ליצור משהו אחר כתבנו מחדש את הטקסט ושתלנו בו ג'יבריש שאיתו השחקנים משחקים. הג'יבריש בעצם חושף את העירום של המילה".

     

    גם עיצוב הבמה מערבב דיאלקטים. חברי קבוצת 'זיק' שחתומים על התפאורה יצרו אובייקטים פיסוליים שמשנים את המרחב תוך כדי מופע. איך זה נולד?

     

    "אודי אבן, ממייסדי קבוצת 'זיק', היה חבר ואמן שאני מאוד מעריך. הוא זה שהציע לי לפתח שפה אחרת מהדיאלוג השחוק והמוכר של תפאורה בתיאטרון. הוא הגדיר לי מחדש את החלל ואת ההתעסקות בחלל והפלגנו יחד לתוך עולם של דימויים שבו נפרצו הגבולות. קבוצת 'זיק' באה מעולם האמנות הפלסטית ואני בא מתיאטרון. כל אחד מאיתנו נמצא בתוך הגטו שלו וביחד נוצרה הזדמנות לפתח משהו אחר. הם יצרו בברזל ובעץ אובייקטים ניידים שיוצרים בתנועה על הבמה 12 לוקיישנים שונים. הרעיון הכללי היה קו נקי מפרטים מיותרים, שנראה ברור מכל צדי ההתרחשות ושאפשר להעלים ברגע. הם הוסיפו לכל אחד מהאובייקטים האלה את ההומור הפרטי שלהם".

     

    ויש גם די.ג'יי על הבמה.

     

    "כן, דודי אופנהיים והסיבה לכך היא שאני מרגיש שכל האלמנטים שמרכיבים הצגת תיאטרון קצת נרדמו בשנים האחרונות על הבמה. התפאורה, המוזיקה והתלבושות תפסו איזו פינה נינוחה ומוגדרת ואיבדו את המקום שלהם. יש להם תפקיד שהוא לא פחות חשוב מזה של השחקן ואת זה אומר מישהו שהוא קודם כל שחקן. אני חושב שהמוזיקה יכולה לקחת אותנו למקומות רגשיים וזו הסיבה שנתתי לה מקום בקדמת הבמה. פס הקול של ההצגה נעשה ב-Live והוא משתנה כל הזמן".

     

    אתה לא יוצא מתוך קונספט מוכן?

     

    "אין לי מתכון אם לזו הכוונה. אני מונע מתשוקה ומחיפוש שמובילים אותי. אני לא יודע, או לפחות לא יודע עד הסוף. אני מחפש את המורכב ומשתדל לפתוח את היצירה למספר ערוצים. חיברתי אלמנטים ויצאתי למסע לא מתוכנן".

       

    "מוות בנעלי בית" - יום ד', 8 בספטמבר בשעה 21:00 בבית ציוני אמריקה בתל-אביב; 25-26 בספטמבר בשעה 20:30 בתיאטרון המעבדה בירושלים; 27-28 בספטמבר בשעה 21:00 בבית ציוני אמריקה בתל-אביב

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים