ישן מפני חדש

לשפה של העם היהודי אין אח; לדתו, אין אחות; להיסטוריה שלו, אין משפחה. השאלה שאני שואל את עצמי היא למה? והתשובה לא פשוטה. בואו ונבדוק, לשם התחלה, את נושא השפה. מעניין לציין שזו השפה העתיקה היחידה שהוחייתה באגן הים התיכון. המצרים לא מדברים בשפת ההירוגליפים; הסורים לא מדברים אשורית; העירקים לא מדברים בבלית; היוונים לא מדברים יוונית עתיקה; והאיטלקים לא מדברים לטינית.

הדבר שאני מוצא כמרתק, בתור יהודי, הוא המתח העצום, או הגשר האדיר, שמחבר את העבר העתיק – עמוק, קשה עורף, מורד – והעתיד – תובעני, בלתי צפוי, מותנה, מחודש, מהפכני, ואפילו חצוף במידת מה. אני מונע על ידי המתח הזה, על ידי העובדה שאני בן לעם הזה, אומה נחושה לזכור את העבר, לקבל השראה ממורשתה, להיות גמישה לשינויים, לעמוד ללא מורא מול הנבואה האדירה שמחשלת את גורלו של העם היהודי, כמאמר הפתגם: "ישן מפני חדש תוציאו." לפעמים אני מרגיש כאדם שחייב לתעות ברגל בנתיבי ההיסטוריה ולהמריא על כנפי הדמיון ליעד חדש; היעד הזה חייב להיות מרוחק, אבל המטרה בתורה יכולה להוליד יעד חדש נוסף.

אני מרגיש שהמתח הזה מונע ממני לשקוע לתוך תחושה של שאננות. שכן יכולות יצירתיות, ומעשים מהפכניים, נובעים מתחושה של חוסר שלמות. הם צומחים מהצורך להגיע לארץ חדשה, לחפש דרך שעדיין לא מופתה, שמתקיימים במיקום לא מוגדר כלשהו – משהו שמונע על ידי ערכים עתיקים ואתגרים חדשים, ומספק קרן של תקווה לכל אדם שמשתוקק להעפיל לפסגה גבוהה יותר. אני מרגיש כמו אדם שמשתוקק למטרה שכזו, והיהדות מייצרת את הרעב שלי. היהדות איננה דת, היא אמונה. היא לא נשלטת על ידי היררכיה שנכפתה על ידי האל הכל יכול, וכל בני האדם, שבכל מקרה נוצרו בצלמו, יכולים לתקשר ישירות איתו. כיוון שכך, אין כל צורך להפריד את האמונה מהמדינה. תמצית המדינה היהודית היא, שקודם כל וחשוב מכל, זו מדינה שיוסדה על אמונה – מדינה שמוגדרת על ידי אמונה רוחנית, ולא בהכרח מדינה הנשלטת על-ידי שמשים דתיים.

עשרת הדיברות, עליהן נשענת היהדות, מהוות גם את אבן הפינה של התרבות המערבית. היהדות היתה הראשונה להיאבק בעבודת אלילים ובעבדות. היא גם דיברה נגד עליונות של גזע, צבע, לאומיות, או אדם. אם קיימת עליונות, הרי היא במונחים של הרוח ולא במחוזות הכוח. ריבונות היא מוסרית, סדר עדיפויות הוא מושכל, שוויון הוא אנושי.

ההיסטוריה שלנו לא רוצפה באירועים משמחים. נהפוך הוא. זו היתה היסטוריה של קשיים וסבל, והמחיר ששילמנו העמיד את האמונה במבחן. אני לא חושב שהיהדות מורכבת פשוט מאוסף של חוקים נוקשים שצריך לקבל ולקדש. היא מייצגת אסופה של אתגרים, שדרבנו את חוסר שביעות הרצון של האדם ותדלקו את מסעו המתמשך לשלמות. האידיאל הזה לא מגיע בלבוש אחד, והוא גם לא יעד סופי. ניתן להשוות זאת לסולם יעקב: אתה מטפס שלב אחד אחרי האחר ומביט בשמים מתוך ידיעה שהם רחוקים ובלתי ניתנים להשגה. אולם תהליך הטיפוס גורם לך להרגיש שאתה בקשר עם אלוהים.

אולי, אם היהדות היתה יותר פייסנית כלפי ישו, הנצרות מעולם לא היתה נולדת. יש שטוענים שהנצרות היא תוצאה של טעות יהודית. ואילולא נעשתה, היום היו נספרים מאות מיליוני יהודים, במקום ארבעה עשר מיליון בלבד. שילמנו מחיר יקר על עקשנותנו, אבל אולי המחיר הזה אפשר לנו להתקדם בצעדי ענק בהיסטוריה של האנושות, ולמרות שנחבלנו ונפצענו פיזית, מבחינה רוחנית נותרנו שלמים. ולמרות העובדה שהגוף שלנו למעשה לא התפתח, הוא בכל זאת הצליח לסחוב על כתפיו את משא אמונתנו, שכוחה גדול בבירור מגודל הכתפיים שתומכות בה.

הביוגרפיה שלי כיהודי ספוגה ביראה ובכבוד כלפי ההיסטוריה היהודית. נולדתי בעיירה קטנה ברוסיה הלבנה. היא היתה יהודית לחלוטין – אף גוי לא חי שם. לפיכך, חוויתי את טעם הבידוד היהודי מהרגע שנולדתי. שני בתי כנסת שנבנו מעץ פארו את העיירה, בנוסף לבית תרבות, בו נערכו שיעורים בעברית. אבותי – סבי וסבתי – היו דתיים מאוד. ההורים שלי כבר היו חילונים. האדם שהיתה לו ההשפעה הגדולה ביותר עלי בילדותי היה סבי, תהי נשמתו עדן, הרב צבי מלצר. הוא לימד אותי, מאז שהייתי בן חמש, דף גמרא מדי יום. נהגתי לבוא איתו לבית הכנסת. ביום כיפור הוא ניהל את התפילה (היה לו קול מרשים), וכשהגיע הזמן לכל נדרי, כל המתפללים, ואני ביניהם, פרשנו את הטלית מעל ראשינו. אז הוכיתי בתחושת פחד גדולה, בגלל שפתאום מצאתי את עצמי לבד, עם כל חטאי, מול אלוהים הכל יכול.

אמי, שהיתה ספרנית, נתנה לי את שלום עליכם ביד אחת ואת דוסטויבסקי באחרת. בתור נער קראתי את "החטא ועונשו", ופעם נוספת נפל עלי פחד – הפעם מתוך חרדה לקשרים בין אנשים. שלום עליכם הרגיע את חרדתי בחיוך חכם שנבע מהנפש היהודית.

עד מלחמת העולם השניה, חצי מאוכלוסית העיירה היגר לארץ ישראל, כולל חברים רבים במשפחתי. החצי השני הושמד על ידי הנאצים. רבע מדרי העיירה, וסבי ביניהם, הוכנסו לבית הכנסת, ובזמן שלבשו את הטליתות שלהם, הובערו ונשרפו חיים על ידי הנאצים.

הייתי בן אחת עשרה כשהיגרתי לישראל. נשביתי על ידי השמים הכחולים, האותיות העבריות, החלוצים שזופי השמש. רציתי להדמות להם. נשלחתי לכפר הנוער בן שמן כדי ללמוד חקלאות ולהתכונן להיעשות קיבוצניק. שהיתי זמן מה בשני קיבוצים, אחד בעמק יזרעאל והאחר בגליל התחתון. קצרתי חיטה, הובלתי עדרים למרעה, בניתי בתים, חייתי, יחד עם חברי, באוהלים פתוחים לרוח, וחשתי שאני נוטל חלק ביצירת מדינה. ראיתי איך מדבר עוטה אדרת ירוקה. חיי נדמו כמושלמים. אז החלו המהומות, והמלחמה, ונלכדתי בהם, ואליהם, נשאבתי אל תוך עולם חדש ושונה לחלוטין.

מתוך שלושה מיליון יהודים שעזבו את מזרח אירופה בין 1882 ל-1914 (כשפרצה מלחמת העולם הראשונה), רק חמישים אלף היגרו לישראל. איזו טעות היסטורית! ולמרות הכל, אפילו גל ההגירה הקלוש הזה ביצע נס: בפעם הראשונה בהיסטוריה, עם שעזב, או גורש, מארצו, הוחייה והחל להיאסף בארץ אבותיו. מעולם לא נחזה אירוע כה יוצא דופן עד אז, והוא גם לא התרחש מאז, בשום עם אחר.

ארץ ישראל היתה שוממה, חרבה, אדמתה סרבנית ועייפה, אדמה ללא מים למעשה. למרות חוסר בניסיון, וחוסר פוריות האדמה, רמת החקלאות שהתפתחה בישראל נחשבת היום על ידי רבים להיות הגבוהה בעולם. לא רק שהמדבר פרח, גם תבניות שיתוף פעולה חדשות ומדהימות נבנו, כדוגמת הקיבוץ והמושב, ואלה הקיפו סוג ייחודי של תופעה חברתית שמעולם לא נראתה לפני כן.

ובזמן שהאדמה השוממה עובדה, פרצה המלחמה. ישראל הותקפה על ידי כוחות שהיו עדיפים בהרבה מבחינה כמותית ומבחינת ציוד – בעוד שהמדינה שזה עתה נולדה חסרה נואשות ציוד, וצבאה למעשה לא היה קיים. מדינת היהודים הותקפה חמש פעמים, וכל החמש הסתיימו בנצחון. פעם נוספת, עם ללא מסורת צבאית, ואל מול מאזן לא שוויוני של כוחות צבאיים אסטרטגיים, יצר צבא, שגם במקרה זה, מוכר כאחד הטובים בעולם.

ראיתי את המחרשות וראיתי את הרובים. וכיום, אני רואה באוניברסיטאות מיקרוסקופים מודרניים ששופכים אור על אטומים בלתי נראים לעין בלתי מזוינת, ומאפשרים לבנות עולם חדש. מה יכול להיות מספק יותר, מרתק יותר, צודק יותר, מלהיות חלק מעם כזה? אמת, היו רגעים בהם נראה שהכל אבוד, שהכל נעלם. ואז היו רגעים אחרים, בהם נראה שכל הבעיות נפתרו. אולם הראשון לא קרה, וגם לא האחרון. הדרך שלפנינו עדיין ארוכה מאוד וקשה, אבל למרות זאת מלאת השראה. הפסקנו להיות עבדים בבתי המצרים ועברנו לבית עצמאי, דמוקרטי, ויהודי – בארצנו.

מה מניע אותנו? לא המנונים ולא דת. אנחנו מונעים על ידי אמונה אדירה שאומרת לנו שניתן להתחיל מבראשית, וליצור עולם טוב יותר בו שוכנים אנשים טובים יותר: שנוצרו בדמות אלוהים ואוהבי האנושות.

אני מרגיש כאדם שנעל סנדלים תנ"כיות, מתקדם עם עם שמונחה על ידי אמונתו, חלק מתהליך של התחדשות ותחיה, וצועד ללא פחד. עם שנלחם מבלי להתייאש, שזוכר ומתקדם כאחד.

• המאמר מאת שמעון פרס לקוח מתוך אני יהודי: הרהורים אישיים בהשראת מילותיו האחרונות של דניאל פרל © 2004 יהודה ורות פרל (woodstock, VT: jewish lights publishing). מחיר 24.99$ +3.95$ לטיפול ומשלוח בארה"ב. ניתן להזמין ברשת באתר המצורף, בדואר, או להתקשר 800-962-4544. האישור ניתן מאת Jewish Lights Publishing, P.O. Box 237, Woodstock, VT 05091. הספר ניתן להשגה בחנויות ספרים מובחרות ברחבי העולם ומאתרי האינטרנט של אמזון וברנס & נובל.
  

• כל התמלוגים של אני יהודי יוקדשו לתמיכה בעמותת דניאל פרל. מטרת העמותה לקדם הבנה בין-תרבותית באמצעות עיתונות, מוזיקה, וצורות תקשורת חדשניות.