תלושים לחג מאחורי הסורגים

אנחנו יושבים כמה ימים לאחר תחילת שנת תשס"ה, ושמואל הראל, אסיר בכלא השרון, שולף מכיסו בגאווה תלושי שי לחג שקיבל ממקום עבודתו. האושר ניכר על פניו. "בחיים לא קיבלתי דבר כזה. בחיים לא היה לי תלוש משכורת, כי אף פעם לא עבדתי", הוא אומר ומוסיף: "שמואל של פעם זה לא שמואל של היום. הוא עשה שינוי של 180 מעלות - והיום הוא בן אדם אחר".

הראל כבר בן 49, לא ילד. על גופו קעקועים רבים. הוא עבר הרבה בחיים, שחלק ניכר מהם בילה בין כותלי הכלא. אבל ערב יום הכיפורים תשס"ה, לאחר תשעה חודשים באגף השיקום בכלא השרון - הוא אופטימי. לחיים יש פתאום טעם אחר, בלי הפשע והסמים.

שמואל החל להשתמש בסמים בגיל 14. "בהתחלה זה היה חשיש, אחר כך אופיום וכדורים. משנת 1990 התחלתי בסמים הקשים והפכתי לנרקומן. את הסמים מימנתי מעבירות רכוש או מסחר בסמים. במהלך השנים האלו ישבתי 5 פעמים בכלא על עבירות סמים, רכוש ואלימות. בתקופה הזאת איבדתי הכל, את המשפחה, את האשה ושלושת הילדים שלי..."

חמשת המאסרים הראשונים של שמואל היו לתקופת קצרות. את "הבום" קיבל לפני כתשע שנים, לאחר שנשפט ל-15 שנים על הריגה. "זה היה בצפת." הוא מספר ביובש, "ניגש אליי בחור וביקש ממני סמים. לא רציתי לתת לו. התחיל ויכוח ואז הוא נדקר ומת. הורשעתי בהריגה וקיבלתי 15 שנים".

שמואל נשלח לרצות את עונשו בכלא שאטה הסמוך לבית שאן, כלא שנחשב לקשה בגלל האסירים ה"כבדים" שמרצים בו את עונשם. "בכלא המשכתי להשתמש בסמים. תדע לך בכלא יותר קל להשיג סמים מאשר בחוץ", הוא אומר, "עושים קומבינות כדי שיהיה כסף לקנות את הסם ומצליחים. לחיות בכלא זה לא קל במיוחד. שמתעסקים בסמים תמיד יש סכסוכים, ואתה צריך לשמור על הגב שלך ולחיות כל הזמן בחשש".

לאחר שש שנים בכלא שאטה הועבר שמואל לכלא אשמורת. "שהגעתי לשם הפסקתי להשתמש בקוקאין והשתמשתי רק בגראס ואקסטזי. הייתי אומר לעצמי

שאני שולט בסם - מה שלא נכון. מה שדחף אותי יותר מכל להפסיק בכלל עם הסמים היתה מריבה ביני לבין אסיר אחר, שבעקבותיה נשלחתי לצינוק. בצינוק היה לי הרבה זמן לחשוב. הייתי חוזר ואומר לעצמי תראה מה קרה לך בגלל הסמים. נכנסתי לכלא, איבדתי את המשפחה והילדים".

אבל לצינוק היתה עוד השפעה אחת. "בצינוק לא יכולתי להשתמש בסמים ויצאתי ממנו, פיזית, נקי מסמים", מספר שמואל. "החלטתי שאני הולך על כיוון אחר. התחלתי לתת בדיקות שתן שיצאו נקיות. עברתי לאגף נקי מסמים ושם קיבלתי את הצ'אנס של החיים שלי. להפסיק להשתמש בסמים זה קשה - ובכלא יותר קשה".

באגף הנקי מסמים, מודה שמואל שהיו לו גם כמה מעידות - אבל החיזוקים שקיבל והשיחות עם בעלי המקצוע איפשרו לו להמשיך. "כשהייתי באשמורת אמרתי שאני עוד אגיע לשיקום בכלא השרון, אבל אף אחד לא האמין. אמרו שאני פרא ולא שה תמים. גם המערכת בתחילה לא האמינה, אבל לאט לאט נבנה האמון בי. הייתי צריך להוכיח את עצמי - והוכחתי, עד שלבסוף הוחלט להעביר אותי לשיקום.

פרחים באגף השיקום

באגף השיקום שבכלא השרון יש 42 אסירים בלבד. מי שנמצא במתחם האגף המטופח יכול לטעות ולחשוב שמדובר בפנימיה פסטורלית. האסירים ישנים במבנים מתועשים, שביניהם שיחים ופרחים. בעונה אפשר למצוא ירקות שונים אותם מגדלים האסירים. את מתחם השיקום מקיפה גדר שאותה לא קשה לעבור - אבל עד כה לא ברח אף אסיר. דלתות החדרים כל הזמן פתוחות ואין גניבות; המועדון ובו הטלוויזיה ושולחן הפינג פונג פתוח כל הזמן, כמו גם המטבח וחדר האוכל. חיים אחרים. 

מפקד האגף הוא כלאי רמי שגב, עובד סוציאלי במקצועו ובעל תואר שני בקרימינולגיה. ההתמחות שלו היא בשירותי תיקון של אסירים בין כתלי הכלא. "לא כל אסיר יכול להתקבל לאגף השיקום", הוא מסביר. "האסירים שמגיעים אותרו על ידי בעלי המקצוע כאסירים שיש להם פוטנציאל לשיקום. כל אסיר שמועמד לשיקום צריך לעבור ועדה. בהעברת אסיר לאגף השיקום אנחנו לוקחים על עצמנו סיכון".

ששגב מדבר על סיכון הוא מתכוון לכך שהאסירים שמגיעים לאגף השיקום יוצאים מדי יום לעבודה מחוץ לכלא אצל מעסיקים פרטיים, ומדובר באסירים מכל הסוגים - כאלה ששפוטים לתקופה שמעל לשנת מאסר ועד למאסר עולם, על עבירות שנעות החל מסמים ואלימות במשפחה וכלה בעבירות מין, מירמה והריגה. 

גילם של האסירים נע בין 20 ל-50. כולם נקים מסמים ועוברים בדיקות שתן פעמיים בחודש. אסיר שבדמו ימצאו שרידי סם - אין לו עוד מקום באגף ואין סליחה ומחילה. האסירים שמתחילים בשיקום יוצאים בכל בוקר לעבודה במפעלים באזור. מקומות העבודה בשלב הראשון מאותרים על ידי השב"ס והמעסיקים מגיעים לכלא ולוקחים את האסירים. בשלב השני, כחלק מההכנה להתמודדות עם החיים לאחר בית הסוהר, האסיר צריך למצוא לעצמו מקום עבודה ומדי יום להגיע אליו בכוחות עצמו. בסוף יום העבודה חוזרים לאגף.

שגב מספר: "הגמילה מהסמים או הטיפול והשיחות שמקבלים האסירים - זה לא מספיק. אנחנו עוזרים להם גם לרכוש כישורי חיים, לפעמים ממש פשוטים כמו סדר יום, יציאה לעבודה, להסתדר עם מעסיק, להרוויח כסף מהעבודה, ללמוד לחסוך כסף ועוד. האסירים שעובדים בחוץ מרוויחים כסף ויכולים לסייע למשפחות שלהם. למרבית האסירים באגף זו פעם ראשונה שהם עובדים במקום עבודה מסודר ויש להם סדר יום".

למרות התנאים, הדרישות מהאסירים נוקשות. הם קמים בחמש בבוקר כדי להתכונן לעבודה. כשהם חוזרים, הם עוברים סדנאות טיפוליות שמתמקדות בהכנתם לחיים מחוץ לכלא והתמודדות עם מצבי לחץ, שעד כה התמודדו איתם על ידי בריחה לסם או באלימות. "זה לא קל לאחד שמעולם לא עבד וכל דבר פתר באלימות", אומר שמואל. "אבל כאן אנחנו יודעים שזאת ההזדמנות האחרונה להציל את החיים שלנו. אני כל השנים הייתי נגד המערכת, והיום אני יכול להגיד שהמערכת היא זאת שעזרה לי לקבל משמעת ולדעת איך להתנהג. יש באגף טלפונים ציבוריים לשימוש האסירים הגישה אליהם היא חופשית אבל לפי ההוראות אחרי 12 בלילה אי אפשר להשתמש בהם. אף אחד לא יפר את ההוראה הזאת. משמעת כזאת מעולם לא הייתה לי".

"בחיים לא ראיתי תלושים לחג"

ההתמודדות עדיין לא קלה. שמואל אומר שהתרחק מכל החברים שאותם הכיר במהלך חייו הקודמים. "היום נרקומן שרואה אותי מייד חושב איך להוציא ממני כסף ואיך להפיל אותי חזרה לסמים. אני מתרחק מהם. ניתקתי את כל הקשרים האלה".

גם כסף הוא נושא שונה לחלוטין עכשיו, כששמואל משתכר בקביעות במפעל. "פעם 10 אלף דולר לא היו מספיקים לי והייתי שורף אותם במהירות. היום אני מקבל 2,500 שקלים בחודש ולמדתי להסתדר איתם. גם לחיות, גם לחסוך וגם לעזור למשפחה".