שיר צוחקת אחרונה
מגיל 7 עברה הנערה התעללות מינית מצד שני אחיה. בגיל 13 נפלה קורבן לאונס שביצע בה מכר של אביה. אמה לא האמינה לה וטענה שהיא שקרנית, למרות שכל מוסדות המדינה תמכו בגרסתה והענישו את האנס והאחים המטרידים. אבל שיר (שם בדוי) הצליחה לצאת מזה, בזכות הוסטל חם ואנשים טובים שהאמינו לה. היום, לפני גיוס לצה"ל, היא מספרת לראשונה את סיפורה
מי שיפגוש בשיר ברחוב לא ישער בדעתו מה מסתתר מאחורי הצחוק המתגלגל שלה. נערה נאה, אסרטיבית ובוגרת מאד לגילה. לעיתים קל לטעות ולחשוב כי מנהלים שיחה עם אדם בוגר ולא נערה טרם גיוסה. נערה שעברה דברים שבוגרים ממנה לא יחוו לעולם.
הכל החל כששיר היתה ילדה בת 7. אז נפלה קורבן לראשונה להתעללות מינית קשה, שנמשכה מספר שנים. את המעשים ביצעו בה שלושה אנשים שונים בתקופות שונות בחייה, שניים מהם היו אחיה הגדולים - והשלישי חבר של אביה.
"אחי, שגדול ממני בחמש שנים, התעלל בי מינית מאז שהייתי ילדה קטנה ועשה בי כרצונו עד גיל 12", היא מספרת. "כשהוא חדל ממעשיו, הוא דרבן את אחי השני שמעריץ אותו ורואה בו מודל לחיקוי. הניצול המיני של האח השני החל כשהייתי בת 12 וחצי ונמשך שנה נוספת. כבר בעת ההתעללות הראשונה הפכתי לאדם סגור, פחדתי לחזור הביתה. הייתי נשארת שעות בבית הספר עד הלילה, משחקת לבד, עד שיום אחד אב הבית שהבחין במצוקה שלי הציע לי לשקול לעבור לפנימייה".
לאחר מאבק ומחאות מצד הוריה, עברה שיר בגיל 11 לפנימייה. זה לא יהיה מקום המפלט האחרון שלה. בתקופת מגוריה בפנימיה, לא סיפרה לאיש מבני משפחתה על המעשים שביצעו בה אחיה הגדולים - וכשחזרה לבקר בחגים ובחופשים היו אחיה ממשיכים להתעלל בה מינית.
בפנימייה תיארה שיר בפעם הראשונה את שעוללו לה, לאחר שאם הבית דובבה אותה. משהובא הדבר לידיעת ההורים והמשטרה החלה לחקור את הנעשה בבית - סירבו בני משפחתה של שיר, מלבד אביה, להאמין לדבריה. גם לאחר ששני אחיה נמצאו אשמים בבית משפט לנוער והועברו להוסטלים, הפכה שיר מקורבן לאשמה. "הפכתי ל'מוקצה', לכבשה השחורה כי הרסתי ופילגתי את המשפחה". היא אומרת. "עד היום אמא שלי קוראת לי שקרנית. היא אמרה לי שאני אפס ושלא יצא ממני כלום - ונשבעתי להוכיח לה ולכולם אחרת".
אבל הייסורים לא הסתיימו כאן. בגיל 13 נפלה שיר קורבן לאונס, עליו היא מתקשה לספר עד היום. האונס בוצע בידי מכר של אביה, במקום עבודתם, במהלך אחת מחופשותיה בבית. האנס נמצא אשם בשלושה סעיפים שונים ונדון למאסר בפועל של 4 שנים. אבל את אמה של שיר זה לא שכנע. היא היתה משוכנעת שבתה אשמה שוב.
"בכל פעם שהיתי חוזרת הביתה, היו מכות, צעקות... המשטרה היתה מגיעה ולוקחת את כולנו לתחנה. אבא שלי, שאיתו אני יחסית בסדר, לא התערב אף פעם ביני לבין אמא שלי", היא מספרת. אמה של שיר מסרבת עד היום לאפשר לה לשוב ולישון בבית. שיר נזכרת באחד המקרים, בו ישנה במגרש הכדורגל מול הבית. "אני מתביישת לישון ברחוב ואני גם מפחדת", היא מספרת. "ישנתי על מדרגה ליד הטריבונה והשארתי לידי ספר, כדי שעוברי אורח יחשבו שאני קוראת ולא יבחינו שאני ישנה. ממש מפחיד".
השינוי של "מקום אחר"
התפנית החיובית בחייה של שיר חלה כאשר הצטרפה כדיירת להוסטל "מקום אחר" בתל אביב, הנותן מחסה לנוער מחוסר קורת גג מגיל 13 ומעלה. ההוסטל הוא חלק מפרוייקט "גג וגם", הנותן מחסה ומענה לעשרות בני נוער שנפלטים או בורחים מבתיהם ומוצאים עצמם ברחוב. בני נוער אלה חשופים לסכנות הרחוב הרבות, ועלולים להתדרדר אם לא יקבלו עזרה מיידית. במקום ישנה משמעת קפדנית וסדר יום עמוס ומאורגן. הנערים והנערות קמים השכם בבוקר, ובהמשך היום הולכים לבתי ספר, לעבודה או להתנדב במקומות שונים.
שיר נחשפה ל"מקום אחר" לראשונה בכיתה י"א, כשלא נמצאה לה משפחה מארחת בתקופת החופש הגדול מהפנימייה. בלית ברירה שבה הביתה לתגרה השגרתית עם אמה, וכשהשתיים נלקחו שוב לתחנת המשטרה, שירותי הרווחה המליצו לשיר לפנות להוסטל. בהסכמת הפנימייה בילתה שם שיר את החופשה, ושנה אחר כך הצטרפה כדיירת.
כאן התרחש השינוי הגדול. שיר סיימה השנה את התיכון עם תעודת בגרות מלאה ותעודת מקצוע, וכיום היא ממתינה לגיוסה לצה"ל.
עד לגיוס, היא עובדת בעבודות מזדמנות ומכלכלת את עצמה בדירה שכורה לה ולשותפה נוספת במסגרת "דירת המשך" של ההוסטל. הנערות החיות בדירה מנהלות באופן עצמאי את משק הבית ומשתתפות בהוצאות מחייתן. צוות "גג וגם" מלווה את הבנות, מסייע להן במציאת עבודה, בטיפול בבעיות שוטפות ובתמיכה נפשית.
למרות ששיר עדיין נעזרת בהוסטל, היא נחשבת בעיני רבים כסיפור הצלחה. מעטים הם הנערים והנערות במצבה שלא התדרדרו לעולם הפשע או לרחוב.
"שיר של היום חזקה יותר" היא מבטיחה. "למדתי שבעזרת השם, כשתהיה לי משפחה כל מה שקרה איתי יהיה ההיפך. הילדים שלי יהיו אוצר". אבל זה לא יהיה פשוט. שיר מעידה כי איבדה את האמון בבני האדם, נשים וגברים כאחד. "יצאתי עם גברים והיו לי חברים, אבל לא אהבתי אותם. היום אני עדיין לא מסוגלת להתאהב. אני מקווה שיום אחד זה יקרה".
לפני כשנה השתתפה שיר במיצג של המרכז לנפגעות תקיפה מינית, בו נתבקשה כל קורבן אונס להעביר מסר על חולצה.החולצות המקושטות הוטסו לארה"ב, שם הוצגו במיצג ברחובות העיר. "אני כתבתי צוחק מי שצוחק אחרון", היא מחייכת חיוך ממזרי ומוסיפה: "זה מצחיק שתמיד הטיחו בי שלא ייצא ממני כלום, אבל מכל האחים שלי, אני היום היחידה עם בגרות, מקצוע ועתיד. דוקא בגלל מה שהם אמרו לי בפנים - זה דרבן אותי להצליח".
"אני חושבת שהחיים התאכזרו אלי, אבל לא נתתי לעצב לנצח. אני רוצה להעביר מסר לאנשים - שלא לשקוע בחרא ולא משנה איזה סיפור עברת. אני רוצה להגיד לנערות במצבי, לתת אמון בשירותי הרווחה, ולספר את הסיפור שלהן בלי פחד. בשהותי בכפר הנוער מנוף בעכו מצאתי איש יקר, מנהל הפנימייה שהיה כמו אבא שלי, שומר סוד שידע להקשיב ולתמוך בי בלי לשפוט אותי. היום, גם בזכותו, אני נמצאת איפה שאני. מספיק למצוא אדם אחד בלבד שסומכים עליו - בשביל לחיות".
לפנייה לכתב/ת 
