התחתנתי, על שתי הרגליים

"אם מישהו היה אומר לי שאני אתחתן - כשאני עומדת על שתי הרגליים - הייתי צוחקת", אומרת מוניק גולדווסר ומחייכת. חיוך מחמם לב, ברוחב של 3 שנים קשות, שהתחילו בפיגוע אחד נורא - והסתיימו מתחת לחופה, עם אייל.

זה קרה בפברואר 2001. מוניק, היום בת 23, היתה אז חיילת. היא ירדה מהאוטובוס בצומת אזור, ופסעה לתחנת ההסעה בדרך לבסיס. אז הגיח המחבל

חליל אבו עילבה, נהג אוטובוס, ודרס למוות 8 ישראלים, בהם 7 חיילים. עשרות נפצעו בפיגוע הדריסה, בהם מוניק, שנפצעה קשה מאוד בכל חלקי גופה.

במשך ימים ארוכים עקבה כל המדינה אחר התאוששותה של מוניק. היא היתה אחת משלוש חיילות שנפצעו קשה ונאבקו על חייהן. בין היתר קיבלה 25 מנות דם, ואז גילו הרופאים כי דמה אינו נקרש. הם השתמשו בתרופה מיוחדת, שהביאה לשיפור במצבה בתום ניתוח קשה של 11 שעות.

"אף אחד אפילו לא דיבר על סיכויי החלמה", אומרת מוניק, "מבחינת הרופאים לא היו כאלה, לא היה סיכוי. ואם היה - הוא היה קלוש מאוד מאוד". היא שהתה בהרדמה במשך שבועיים וחצי, מתנדנדת בין חיים למוות. לאחר שפקחה את עיניה כבר לאחר יום, חששו הרופאים לחייה אם תתעורר. "אני בכלל לא זוכרת כמעט חצי מהאישפוז הזה, שהתנהל כנראה כשהייתי מעורפלת או חסרת הכרה".

בני משפחתה של מוניק קיבלו רמזים עבים מהצוות הרפואי: גם אם היא תצא מזה, היא תישאר ככל הנראה משותקת בכל חלקי גופה. היא לא תוכל ללכת לעולם. עדיף להתרגל כבר עכשיו למחשבה שהבת שלכם תהיה כל החיים בכסא גלגלים. בני משפחת גולדווסר שמעו, אבל ידעו שמצד שני יש את האופי והאופטימיות של מוניק, שגם להם משקל משלהם.

"היה לי כוח רצון"

חצי שנה שכבה מוניק מאושפזת בבית החולים "שיבא" בתל השומר. "כשעזבתי, עשיתי זאת על כיסא גלגלים, כי הפגיעה הקשה ביותר היתה ברגליים", היא מספרת. "אבל לי היה כוח רצון. כשהם אמרו שאין סיכוי לחיי - הוכחתי להם אחרת, וכשהיה חשש שלא אלך לעולם - אז קמתי והלכתי. כשהגעתי הביתה, החלו הטיפולים והשיקום - פיזיותרפיה וכל מה שכרוך בכך. זה לא היה פשוט. אבל אחרי שנה בערך כבר עמדתי על הרגליים. לא ממש הליכה, אבל בכל זאת".

במהלך השיקום הקשה והתובעני, לפני כשלוש שנים, ביקש אח של חברה להכיר לה את אייל בוזחיש. "הייתי עוד על כיסא גלגלים כשאייל הכיר

אותי, וכמובן קרא על סיפור הפציעה שלי. נפגשנו - וזה היה סיפור אהבה. הפציעה וכל מה שקורה זה משני בסיפור אהבה כזה".

לפני חודש, הגיע סיפור האהבה הזה לחופה. בחתונה הגדולה באשקלון השתתפו לא רק רבים מתושבי העיר, שהכירו את מוניק וסיפורה, אלא גם כמה מהרופאים שהצילו את חייה. מכל הארץ זרמו הברכות והאיחולים, דמעות וחיוכים התערבבו להם זה בזה.

"החתונה היתה עבורי סגירת מעגל", אומרת מוניק, "הרבה יותר מעוד אירוע והרבה יותר מחתונה אצל מישהו אחר. כל הזמן אתה עסוק בלהתקדם לקראת מטרה, וההתקדמות היא הרי כל כך איטית... סגרתי מבחינתי פרק עצוב מאוד ופתחתי פרק אחר שמח מאוד, של הרבה אושר ותקווה ושנה חדשה - שהיא עבורי משמעותית מאוד".

מוניק, איך ממשיכים מכאן?

"אני חיה יום אחרי יום עכשיו. לא מתכננים הרבה תוכניות, בטח לא לטווח של זמן רב. אני אפילו לא יודעת לענות מה אני עושה בעוד שנה, או אפילו בעוד חודש. סדר היום שלי פשוט: ביקור אצל רופא שיניים, רופאים אחרים, לפעמים אם צריך פיזיותרפיה... אצלי מדובר בהישרדות יומיומית. אבל אני מרשה לעצמי בפעם הראשונה לחשוב קדימה, מה אני רוצה לעשות עם עצמי. השנה הקרובה, אני בטוחה, תהיה הרבה יותר אופטימית - כמו תמיד אצלי".