ההיגיון המוזר של בית המחוקקים

במכונית בדרך הביתה שמעתי את חבר הכנסת אברהם פורז, איש סיעת שינוי, מתראיין לרדיו. פורז הוא איש ישר מאוד. הוא לא יודע לשקר. המראיינת שאלה אותו למה החליטה סיעתו להצביע בעד פיזור הכנסת. פורז הזדעזע מהשאלה, ואמר כי שינוי בכלל לא תומכת בפיזור הכנסת. נהפוך הוא. שינוי רוצה רק ללחוץ על ברק ועל שרון להקים ממשלת אחדות לאומית, ולכן היא תומכת בפיזור הכנסת. כל כך מסור היה פורז לרעיון, שלא שם לב בכלל שההיגיון הפוליטי שלו, היגיון פרלמנטרי בריא, הוא היגיון כל כך עקום בראייה אנושית פשוטה. כי אצלנו, האזרחים הפשוטים, כאשר רוצים אחדות תומכים באחדות, וכאשר רוצים בפיזור הכנסת תומכים בפיזור. בכנסת, אפילו פורז, חבר כנסת הגון, יודע כי אם אתה רוצה אחדות, אתה צריך לתמוך בפיזור.
13 שנים תעיתי במסדרונות הכנסת, וגם אחרי תקופה ארוכה זו אני מתקשה לעתים קרובות להבין את ההיגיון המוזר של בית המחוקקים - היגיון שמתייחס אל האמת כאל פנינה נדירה, שיש להסתיר בתוך קונכייה ולא לחשוף לאור השמש. פעם ישבתי במזנון הכנסת עם שר בכיר, שקרא למלצר והזמין תה. "את התה שאני אוהב, אל תשכח", ביקש השר, והמלצר הינהן. אחרי רגע חזר המלצר עם כוס תה, ולידה פלח לימון. השר השאיר את הלימון בצד ולא הכניס אותו לתה. הוא גמע ממנו ממושכות, כמי ששותה מים חיים. "נהדר", פלט. הכל היה כל כך פשוט ונורמלי, אלמלא עובדה אחת - בכוס היה ויסקי.
בכלל, הכנסת היא מקום משונה. בניין בן חמש קומות, סגור בתוך עצמו, מנותק פיסית מכל השפעה חיצונית. יושביו הוותיקים קוראים לו הצוללת, סימן גם לניתוק וגם למחנק התמידי השורר במסדרונות הצפופים שלו. בדרך כלל מתנהלים חיי הצוללת על מי מנוחות, עד שאחת לכמה חודשים מטלטלת אותה סערה מסוג זו שפוקדת אותה כעת. או אז, יוצאים מהחדרים כל החברים, מתכנסים סביב שולחנות המזנון בקומה השלישית של הבניין, וטוחנים עד דק את כל המתרחש במערכת הפוליטית.

הגיבורים הראשיים: לפיד, ישי, שלום וברעם

בכל משבר כזה יש כמה גיבורים ראשיים. הגיבור הראשי במשבר הנוכחי הוא טומי לפיד, שגיבש מסמך, טילפן, דיבר עם אריק, אהוד טילפן אליו - לא פעם אחת, כמה פעמים - וביקש, והוא אמר לא, ואז החליט ככה וככה. טומי לא הצליח להקים היום ממשלת חירום וברור היה לו, אם לא כחבר כנסת פעיל אז כעיתונאי ותיק, שלא יכול היה להצליח, אבל הוא רוצה להיות במרכז הבמה, הוא רוצה את אהוד ואריק על קו הטלפון שלו, אז למה לא? ויותר מכל הוא רוצה לתפוש את המקום של ש"ס כמתווך, איש האמצע, שבלעדיו אי אפשר, שכולם צריכים אותו, שלא מחויב לימין או לשמאל, אלא רק לעצמו ולאינטרסים שלו. כמו אריה דרעי בשעתו? אתם אמרתם.
אבל טומי לא הצליח למלא בגופו את החלל הענק שהשאיר דרעי, וגיבורים אחרים הצטרפו לחגיגה הפוליטית. אלי ישי, למשל. הוא התראיין בכל מקום כדי להזכיר כי גם לו יש מסמך, לא רק לטומי, למסמך שלו קוראים "הצעה לקבינט חירום", שזה ממש ממש שונה מרעיון ממשלת החירום של טומי, וחוץ מזה הוא העלה את הרעיון לפני טומי. אז נכון שאיש לא קיבל את המסמך, משום שאין לו היגיון, אין לו ידיים, לא רגליים, לא אף ואף לא אוזניים, אבל מה איכפת לאלי ישי? בכל מקום שטומי ביצבץ, הוא הציץ מעבר לכתפו.
סילבן שלום הוא גיבור אחר של המשבר הנוכחי. גיבור טראגי. הוא העלה את החוק, הוא הביא את הפרוספריטי הפרלמנטרי הזה, והנה טומי לוקח את כל התהילה. סילבן לא ילד, לא עשו אותו ביד, וגם הוא יודע להגיע לתקשורת ולענות על כל שאלה שנשאל, לא חשוב על מה ולמה, ותמיד תשובתו היא: "אני הצעתי את החוק, שאני יזמתי, ואני הבאתי לתמיכה בו, ולכן ראש הממשלה הציע לי, ואני דחיתי את הצעתו". ברור? ותזכרו את זה בפריימריס המתקרבים.
עוד גיבור משברים ותיק הוא עוזי ברעם. כמעט הייתי אומר שהוא נייר הלקמוס, המאשר קיומו של משבר. ברעם הוא תופעה פוליטית משונה. חבר כנסת ותיק, בכיר מאד, שר לשעבר, איש שדובר בו אפילו כעל מועמד לראשות הממשלה ויחד עם זאת, ברוב הפעמים, הוא מתראיין כפרשן, לא כשחקן פעיל, לא כבעל דעה. עוזי ברעם הוא חנן קריסטל של הכנסת. כאשר יש משבר ממהרים אליו עם המיקרופון. עוזי מה הפרשנות שלך למה שקורה?
אז מה עוזי? איך באמת אתה מפרש את הבית המשונה הזה?