4 שנים למהומות אוקטובר: המגזר עייף

"טוב, נעשה שביתה. ומה בעדיין (אחר כך)?"

השייח כמאל חטיב מהתנועה האיסלאמית לא האמין למשמע אוזניו. האירוע היה הישיבה האחרונה של ועדת המעקב של ערביי ישראל, וקבוצה של 150 סוחרים מנצרת אמרו "לא" לבקשתו לקיים שביתת מסחר כללית ביום השנה לפרוץ אירועי אוקטובר, שבהם נהרגו 13 ערביי ישראל. הסיבה: היהודים התחילו לחזור לשווקים בישובים הערבים (ובמיוחד בחגים) - והסוחרים החליטו שעדיף להם להרוויח כסף.

חטיב כעס. "אתם משווים שקל או יורו שאתם מרוויחים לדם השאהידים שנרצחו?" הטיח בסוחרים - והצליח לעורר את תחושות האשם. והוועדה החליטה כי אכן ביום ששי הקרוב, יום השנה הרביעי לפרוץ אירועי אוקטובר תוכרז במגזר הערבי שביתת מסחר כללית. אבל האירוע הזה רק מחזק מחשבה אחת בולטת במגזר הערבי: עם כל הכבוד לשאהידים, יש את החיים והפרנסה. המצב הכלכלי הקשה והרשויות שאינן משלמות משכורות לעובדים הביאו את היומי לגבור על הלאומי. את האנשים מעניין איך יצליחו לגמור את החודש - ויש מעטים שחפצים לצעוד בשמש הקופחת ולזעוק על האפליה ההולכת ומתמשכת.

השייח חטיב ממלא את מקומו של מנהיג הפלג הצפוני בתנועה האסלאמית, ראאד סלאח, העצור בכלא. הוא ער כבר תקופה ארוכה להלך הרוחות, ומנסה לגייס לויכוח כל דבר, אפילו את מסגד אל-אקצה והפרסומים לפיהם תימנע ישראל עלייה של קבוצות גדולות ברמדאן, בשל החשש מקריסת יסודותיו של המבנה. אל-אקצה, צריך להזכיר, קשור קשר ישיר למהומות אוקטובר: לשם עלה אריאל שרון, אז יו"ר האופוזיציה, יום קודם לכן.

האזכור של המסגד מזכיר לכולנו כי הגפרור שהוצת אז יוכל בנקל גם היום להבעיר להבה. על פניו, שני הצדדים למדו משהו: גופים פוליטיים וביטחוניים נוהגים להתהדר במונח "הידברות", ואפילו צחי הנגבי למד להיות פוליטקלי קורקט - הוא מתנסח בזהירות ואף נוהג להתקשר בחגים ולאחל חג שמח. אך דו"ח של עמותת "סיכוי" שהתפרסם באחרונה מלמד כי לא רק שלא השתנה דבר, אלא שהמצב אף החריף. חוסר השוויון בולט בהיבט החברתי-כלכלי, וסיכוייה של משפחה ערבית להיות ענייה גבוהים פי שלושה מסיכוייה של משפחה יהודית להגיע למצב זה.

אז נכון שהמשטרה התקרבה למגזר הערבי ומאז פרוץ אירועי אוקטובר הוקמו למעלה מ-40 נקודות שיטור קהילתי, אחת מהן אפילו נמצאת בלב אום אל פאחם. וגם הפוליטקאים, מצידם, דאגו לסמן "וי" והעבירו בכנסת חוק, הקורא לייצוג הולם, ובעקבותיו מונה לראשונה ערבי ישראלי לכהן כדירקטור התאחדות בתי המלון בישראל. ולא רק זאת, ראש הממשלה אף הגדיל לעשות והזמין את ראש עיריית אום אל פאחם, השייח' עבד אל רחמן, ללשכתו בירושלים.

אך על אף המחוות הללו וחרף התחושה שאולי משהו זז במגזר הערבי, היה מי שאמר לנו השבוע: לפני פרוץ אינתיפאדת אל אקצה כבר היה יותר בטוח. באירועי אוקטובר, הם אומרים, נרצחו 13 מבנינו ומאז ממשיכה המשטרה ללחוץ על ההדק. לטענות אלו מתווסף הלגלוג על "יישום מסקנות ועדת אור", וההמלצות שהעבירה "ועדת לפיד". אחד מהפתגמים שנולדו ביחס לכך אומר: "ג'יבנא אקרע תאיואנסנה, כשאף ען קרעתו וחואפנה". ובתרגום חופשי: "הם הביאו את הקירח כדי לקחת מאתנו את הפחד, אבל הוא חשף את הקרחת שלו והפחיד אותנו".

ארבע שנים אחרי, והאלמנטים שחברו להם יחדיו ויצרו את מה שאנו מכנים היום אירועי אוקטובר אינם קיימים. המצב הכלכלי והפגיעה בכיס מולידים סיטואציה של ניסיון לאחות את הקרעים, להשיב את היהודים למסעדת "אל באבור" בצומת אום אל פאחם, ל"עימאד" בנצרת, ולשווקים של עראבה וסכנין.

וכשקבוצת בני סכנין מחזיקה בגביע המדינה בכדורגל, התמונה יכולה לרגע להיראות כמעט מושלמת. אלא שאז שוב באים הנתונים וטורפים את הקלפים; עלייה של 25 אחוז במעורבות ערביי ישראל בטרור. ובכל זאת במגזר הערבי יש האומרים היום כי הם משוכנעים שבמידה ואצטדיון בלומפילד היה מכיל יותר מקומות ישיבה, היתה מגיעה לשם כמות כפולה של אוהדים, לעומת האלפים שיצעדו ביום ששי בתהלוכה המסורתית בסכנין.