לא נצא מעזה

פעולת צה"ל בעזה החלה עוד לפני החלטת הקבינט, כי בשלב הזה של הלחימה נגד הפלסטינים, אף אחד כבר לא מעמיד פנים כאילו יש עוד משהו שמצריך אישור. הסיסמאות על "תנו לצה"ל לנצח" כבר הפכו מזמן לאות מתה: כולם יודעים שלצבא יש אישור לעשות מה שהוא רואה לנכון, וכולם יודעים שגם מה שהצבא רואה לנכון ויודע לעשות לא יפתור את הבעייה.

ההשלכות המשמעותיות יותר של האירועים הקשים בחג הן לקראת השנה הבאה, האמורה להיות שנת ההינתקות. ראש הממשלה אוהב להציג את תכניתו כפעולה ישראלית חד-צדדית, שתייצב קווים נוחים יותר לישראל ותגרום לפלסטינים נזק רב. ככה זה אחרי ארבע שנות עימות – אנחנו רוצים לדעת שהצד השני סובל, כתנאי לכך שנהיה מוכנים לשקול משהו האמור להיות לטובתנו. ירי הקסאמים, הפיגועים על הצירים והפגיעה בחייל צה"ל נועדו להזכיר לנו שאין דבר כזה, "חד צדדי". אם יש גוף שפועל חד-צדדית, מדובר בחמאס ולא בישראל.

ללא הסכם מוקדם לא תהיה נסיגה שלא תחת אש, ומי שמבטיח נסיגה כזו משלה את הציבור. לא יהיה מצב שבו ארגוני הטרור הפלסטינים, הנאבקים על יוקרה ועל היום שאחרי, יסכימו לראות את ישראל יוצאת מעזה כמנצחת. ומכיוון שישראל רואה את עצמה מחוייבת להגיב, כל פעולה כזו תגרור תגובה – שמשמעה כניסה לעומק השטח, לפרקי זמן הולכים וגדלים.

את השורה התחתונה, נדמה לי, כבר הבין ראש הממשלה מזמן. מאמציו לגייס לתכנית תמיכה מצרית, שמשמעה סוג של הסכם עקיף עם הפלסטינים, מעידים על כך. אבל מכיוון שכל יום שעובר וכל דם שנשפך רק מחריפים את האיבה, הסיכוי להסכם-שבשתיקה שכזה גם הוא הולך וקטן. "בוא נצא משם ונגיד שניצחנו", יעץ סנטור אחד לנשיא ארה"ב בימי מלחמת וייטנאם. מיום ליום הסיכוי שישראל תצא מעזה, והסיכוי שתוכל להכריז על מעשיה כניצחון, הולכים וקטנים.