יוסי בכינור ראשון. ראיון מיוחד לחג
"בעבר לא פעלתי נכון. זו הייתה אחת הסיבות שרציתי לצאת לספרד: לחיות בשקט, ללמוד, להתבגר". שחקן ראסינג סנטאנדר בראיון עם עפר שלח, לרגל הכתרתו למנהיג הבלתי מעורער של נבחרת ישראל
בסוף השבוע הקרוב יוביל יוסי בניון את נבחרת ישראל למשחק נגד שוויץ, במסגרת מוקדמות הגביע העולמי. "יוביל" הוא במקרה הזה תיאור מדויק: הנבחרת הזו, שיש בה הרבה שחקנים טובים, היא קודם כל הנבחרת של בניון. ברקוביץ' ורביבו, נציגיו הבולטים של הדור שכונה "המוכשר ביותר" וניפק בעיקר אכזבות, כבר לא בסגל. תפקיד השחקן המוביל, זה שהיה גדול אם מנצחים ושחוטף את חיצי האשמה אם מפסידים, עבר לבניון.
את המעמד הזה רכש בניון באופן סופי בדקה ה-64 של המשחק מול קפריסין (1:2 לישראל), עם השער המדהים שסימן את תחילת המהפך הישראלי במשחק. "ברגע כזה אני לא חושב ולא מרגיש", מנסה בניון לספר איך זה. "אני לא זוכר כמה שחקנים עברתי. לקחתי כדור והתחלתי לרוץ. המטרה היתה להגיע לשער, וכשפתחתי עיניים הייתי מול השוער. רק אחר כך, בקלטת של המשחק, ראיתי שעברתי שחקנים. ראיתי שהכדור עבר למישהו בין הרגליים ואני אפילו לא יודע איך.
בניון (מימין), ברגע הכתרתו הסופית כמנהיג הנבחרת (צילום: רויטרס)
"אחרי המשחק לא חשבתי זה יהיה גול שייזכר ככה. למחרת בשבע בבוקר טסתי חזרה לספרד, ובשדה התעופה אני רואה את התמונה שלי – לא בשער של הספורט, אלא בעמוד הראשון של העיתון. לא הבנתי מה זה, מה פתאום אני. ורק אז, חצי יום אחרי, נפל לי האסימון".
"זה רחוק מאוד", אומר בניון על השאלה המתבקשת אם יש סיכוי להעפיל למונדיאל 2006. "לפני שני המשחקים האלה לא נתנו לנו צ'אנס, היום אנחנו פתאום מועמדים ריאליים. אצלנו אוהבים לקפוץ קדימה, ואחר כך להתאכזב. הרי אם לא ננצח את שווייץ בשבת שוב יקברו אותנו".
- התרגלנו לאכזבות מהנבחרת, בעיקר בדקות האחרונות. יש דבר כזה "מנטליות של השחקן הישראלי"?
"זה קטע של התקשורת, שקשה לה להשלים עם זה שלפעמים אנחנו פשוט פחות טובים. משחקות נגדנו נבחרות ממדינות שיש בהן הרבה אנשים והרבה כישרון, אבל אנחנו לא אומרים 'הם היו יותר טובים מאיתנו', אלא מייחסים את זה תמיד למנטליות ולנטייה להישבר, וזה פשוט לא נכון.
- נגד צרפת בפאריז, כששמרתם על תיקו בדקות האחרונות, עברה בראש "קללת הדקות האחרונות"?
"אני יצאתי עשר דקות לסוף וישבתי על הספסל. ממש בדקות האחרונות היו כמה קרנות של הצרפתים, ופתאום זה מתחיל לעבור לך במחשבות, בעיקר כי התקשורת כבר דחפה לנו לראש שזה תמיד קורה ושאנחנו לוזרים. עמדתי ליד לירן שטראובר, וכל הזמן אמרתי 'זה לא יקרה. זה לא מגיע לנו'. והנה, הצלחנו. אז זה כנראה עניין של ריכוז וכושר, של לא לוותר על הדקה האחרונה ולא להרגיש שזה בידיים שלך".
לא תמיד ידע בניון להתנסח בזהירות ובשיקול דעת. בנוסף לגיל הצעיר היו לבניון כמה תקריות שגיבשו לו תדמית של מפונק, מישהו שהכדורגל בא לו בקלות, וקשה לו להתמודד עם לחצים ואכזבות.
פעם התעמת עם הקהל של בני יהודה ואיבד את הראש. אחר כך באה התקרית המפורסמת שבה ביקש המאמן אלי כהן להחליף אותו, ובניון סירב. "כבר אמרתי אלף פעמים, זו היתה אי הבנה", הוא אומר, אבל לא נשמע ממש משוכנע או משכנע.
"הכל היה הרבה יותר לחוץ בארץ", אומר בניון היום. "ברור שבחלק מהדברים, כמו מה שאתה מזכיר, לא פעלתי נכון. זו היתה אחת הסיבות שכל כך רציתי לצאת: לחיות בשקט, ללמוד, להתבגר, פחות להגיב, להיות רגוע. כבר מהחודשיים הראשונים בספרד הרגשתי שינוי. ואל תשכח שיצאתי מוקדם, רק בן 21. יש לי זמן ללמוד".
החיים בספרד
הוא גר מול העבודה. מהחלון של הדירה נשקף האצטדיון של סנטאנדר, והג'יפ שבחנייה- כמעט הסימן היחיד לכך שלא מדובר במשפחה עם הכנסה רגילה של בני 24 - לא עושה יותר מדי קילומטרז'. ממילא ברור מכל בלטה בדירה, מהפתקים שעל המקרר ועד לתמונות שעל השידה, שיוסי ומירית הם זוג שדי לו בעצמו.
יוסי ומירית. זוג שדי לו בעצמו (צילום: ג'ו קוט)
בערבים הם מתראים עם דודו אוואט ועם מהדי נאפטי הטוניסאי, גם הוא חבר. בעיקר, בניון אומר, הוא נהנה ללכת לסרט: בארץ היה יותר מדי בלגן. לפעמים אפילו היו עוצרים את ההקרנה. "האוהדים פה לוקחים את העניין אחרת", הוא אומר. "הפסדנו חמישה-שישה משחקים רצוף, אבל כשאנחנו יוצאים מהמגרש מקבלים אותנו כאילו אנחנו מקום ראשון. לא כועסים, מעודדים".
אך התייחסות האוהדים היא לא ההבדל היחיד. "בארץ, אם שלושה ימים רצוף המאמן עושה שני אימונים ביום, השחקנים מתחילים להתלונן. הקפטן הולך למאמן, רומז לו שיוריד לחץ. האימונים במכבי חיפה היו הכי קרובים למה שיש פה – ועדיין רחוקים מאוד. עד כמה שאני אוהב את חיפה, פשוט אין מה להשוות. בחודשיים הראשונים ממש נפלתי מהרגליים".
- תאר לי את הפעם הראשונה בנואו קאמפ או בברנבאו.
"שמע, זה מדהים. כל החיים שיחקתי בפתח-תקווה ובראשון, בלומפילד למשחק עונה היה השיא. ופתאום אתה בעלייה למגרש, 80 אלף צופים וממול זידאן ורונאלדו. אתה יודע שמה שלא יהיה, זו חוויה שלא תישכח. זו התחושה הכי טובה בעולם. כל מה שאתה רוצה זה ליהנות ושיראו אותך".
"אני חושב הרבה על כל מה שעברתי", הוא אומר בטון הדיבור הקל שלו, בלי לעשות יותר מדי מהרגע. "אני אוהב להיזכר בימים של הטרמפים מדימונה, בדברים לא קלים שעברתי: מקום קטן בלי הרבה תמיכה, משפחה שנתנה כל מה שיש לה אבל לא יכלה לסלול דרך קלה מבחינה כלכלית. אני שמח שאני יכול להחזיר להם היום".
הכתבה המלאה תתפרסם במוסף ערב החג של ידיעות אחרונות.
לפנייה לכתב/ת 
