התבוסה של שרון: אבוי לבושה

את מה שאירע בכנסת אפשר לסכם בשתי מילים: אבוי לבושה. אם ראש הממשלה, אריאל שרון, יהיה מספיק כן עם עצמו ועם סביבתו הקרובה - יש להניח שהוא ישתמש בשתי מילים אלו כדי לתאר את תחושתו הקשה בעקבות התבוסה הצורבת והמשפילה שהנחילו לו חבריו.

אבוי לבושה, משום שספק רב אם הכנסת והמערכת הפוליטית ראו בשנים האחרונות כל כך הרבה תרגילים ושטיקים, לחצים, ספינים ושמיניות באוויר שנעשו בזמן כל כך קצר. שרון ואנשיו עשו כמעט כל דבר אפשרי, ובלתי אפשרי, כדי להימנע מתבוסה:

הם לחצו ואיימו, הבטיחו וגיששו, הריצו ספינים ורגזו. בסוף הפכו את הכל לפיאסקו אחד גדול, שהחל במסדרונות ונמשך במליאה, בצורת ויכוחים על סעיפים בתקנון הכנסת.

כשראו אנשי ראש הממשלה שלמרות הכל, יהיה זה בלתי אפשרי לנצח - הם פשוט הפכו תקליט. פתאום, התבוסה בהצבעה הפכה ליתרון, אבדן השליטה הכמעט מוחלט בסיעה הוביל לנימת עידוד, ואבדן שאריות הכבוד העצמי, שעוד נותר, הפך להודעה מדינית, שהכנסת התבקשה בטוב ליבה לרשום לפניה. לא לאשר ולא לדחות. רק לרשום.

וגם את הבקשה הזאת, שהגיש שרון עצמו ליו"ר רובי ריבלין - דחתה הכנסת ברוב גדול, כמעט בבוז גדול. "כי יש זמן", אמר ח"כ ממפלגת העבודה לפני ההצבעה במליאה, "שאתה מאבד את היכולת שלך לעבוד כל הזמן על כולם, ואז אתה מתחיל לחטוף".

גם הניסיון של מקורבי ראש הממשלה, זמן קצר לפני ההצבעה, לאיים בהרחבת הקואליציה נראה קצת פתטי. שהרי איך אפשר לכנות תרגיל פוליטי כה שקוף, שנועד לזרוע בלבול וערפל שהתפזר בין רגע, כאשר אפילו אחרון חברי הכנסת בליכוד, המבקש להיבחר לקדנציה נוספת במרכז הליכוד הימני, זוכר את החלטת ועידת המפלגה בעניין צירוף העבודה לממשלה.

אין צורך להיות גאון פוליטי כדי לראות ולהבין ששרון צולע, והרגליים הפוליטיות שעליהן הוא נשען הן לא יותר מכרעי תרנגולת, שיקרסו אם לא היום, אז מתישהו במהלך השנה הקרובה. בינתיים הוא עוד יכול למשוך זמן, אבל הזמן בהחלט לא פועל לטובתו. לומר ששרון נוהג כברווז צולע יהיה להצהיר את המובן מאליו.

מצב פוליטי בלתי אפשרי

מדויק הרבה יותר יהיה לומר שראש הממשלה נמצא במצב פוליטי כמעט בלתי אפשרי, שבו הוא פשוט מאבד את כולם סביבו: את חברי מפלגתו, את חברי סיעתו, את תומכיו באופוזיציה ואת מתנגדיו בקואליציה. גם תומכיו הגדולים ביותר במפלגת העבודה מתחילים לחשוד בכל מילה היוצאת מפיו. אפקט וייסגלס עשה את שלו, ואפילו דליה איציק הרגישה היום לרגע כיו"ר סיעות האופוזיציה, ולא כשרה בממשלת אחדות אפשרית.

הסקרים מראים אומנם שהציבור תומך בראש הממשלה, אבל בכירים בליכוד אומרים כבר בלי להסתתר שזה רק עניין של זמן עד שהבועה הזו של הסקרים תתפוצץ לשרון ולליכוד בפנים. לא בכדי חושש כל כך עומרי שרון, בנו של ראש הממשלה, מהקדמת הבחירות. הוא מבין היטב כי בחירות במצב הנוכחי, כשאין ביטחון ואין שלום, הן סוג של אקט התאבדותי מבחינה פוליטית.

נכון, מפלגת העבודה, האלטרנטיבה השלטונית עוד לא לגמרי התאוששה מההלם שבו היא שרויה בשנה וחצי האחרונות, אבל יש להניח שזה רק עניין של זמן עד שהיא תתחיל להתנהג כאופוזיציה, ותיפטר מהרגלה המגונה לדבר בשני קולות.

העבודה שבה לכנסת מלאה באנרגיות, והוכיחה שאם היא רוצה - היא יכולה. יש להניח שבעתיד הלא רחוק, לאחר שאהוד ברק, שתומך בהפלת ממשלת שרון ובהקדמת הבחירות, ישוב אל החיים הפוליטיים ויתחיל להוביל קו מיליטנטי נגד שרון - העבודה תרצה להוכיח שהיא יכולה אפילו יותר, אפילו להנהיג. היא תרצה להוכיח בעיקר שלמרות הססמה המוכרת מתעמולת הבחירות - הליכוד לא יכול - לא יכול להוביל התנתקות מעזה.