חוזה השרטט או החיים כציור

לחלק הראשון של המאמר לחץ כאן

רמז ראשון לקיומה של תכנית אפלה מספק גרינוואי בחיתוך מהיר ומפתיע לדיאלוג קצר בין גברת הרברט למר נויס. גברת הרברט מבקשת מנויס לדאוג לכך שהכובסת לא תלך למכבסה בשעות הצוהריים. סצינה קצרה וסתומה זאת תקבל משמעות מוזרה כאשר ישוב נוויל לאתר מספר 3 כדי להשלים את רישום החצר האחורית של חדר הכביסה.

מי הניח את המקטורן?

שם, בין הסדינים הרטובים שנפרשו לייבוש על שולחנות עץ, מגלה נוויל את מקטורנו השסוע של מר הרברט. והשאלה שעתיד נוויל לשאול את עצמו תהיה, מי הניח שם את המקטורן ולאיזו מטרה? הייתכן שיש קשר בין הסצינה הקצרה והסתומה, שאך בקושי נתנו עליה דעתנו, לבין הופעתו המסתורית של המקטורן?

אלא ששאלות אלה הן בבחינת תמיהות של חוכמה לאחר מעשה. שכן בשלב זה לא נוויל ולא הצופים מעלים בלבם חשד לקיומה של קנוניה כלשהי, ופרשת המקטורן נראית כעניין שולי אם לא מיותר, בדומה לפתיחת החלון על ידי המשרתת.

נימה דחופה ומאיימת

אלא שהחל מהרישום החמישי מתחילים האירועים לקבל נימה דחופה ומאיימת. נוויל ממשיך לרדות באנשי האחוזה ולהצליף בהם ללא רחם, והללו עושים כמיטב יכלתם להשיב לו מנה אחת אפיים. אבל מתחת לשכבה דקה ומצוחצחת זאת של חידודי לשון, הנשלפים כסכינים ממורטות, מבצבצת קרקעית עכורה של משאלות חנוקות ומניעים אפלים, הטווים רשת של אינטרסים מרומזים.

טינתו של נויס להרברט על שגזל את האישה שאהב; האיום המרחף על ראשה של גברת הרברט להיות מגורשת מהאחוזה ולהיוותר ללא נכסים ומעמד ("מר הרברט אינו חסיד של היות אישה בעלת קניין"); סיכוייהם של טלמאן ושרה לרשת את האחוזה רק אם וכאשר ייוולד להם בן. ושוב, בפתאומיות, סצינה קצרה, סתמית לכאורה: גברת הרברט שואלת את נויס שמא ידוע לו אם נטל בעלה את מגפיו כשארז את בגדיו, אותם מגפיים המתגלים למחרת היום באתר מספר 5, מונחים על הדשא ללא דורש.

דמות בעלת תווים ברוקיים

בהדרגה, כמעט בלי משים, לובשת דמותה של גברת הרברט תווים ברוקיים, שהסמוי בהם רב מן הגלוי. אם מאמציה כלפי נוויל רמזו בתחילה לכיוון של תאוות בשרים כבושה, הרי שהתנהגותה הקפואה במהלך פגישותיהם האינטימיות והבחילה שתוקפת אותה בעקבותיהם, מוציאים כיוון זה מכלל חשבון. אם כך, למה התעקשה כל כך להביא את נוויל לאחוזה? האומנם כדי להמיס את לב בעלה בשרטוטים נאים של אחוזתו?

אם אכן כך, מה פשר פליטת הפה המוזרה שלה לנסיעתו של בעלה ("ואם ישוב?")? האם יש לגברת הרברט מידע סמוי על בעלה, האמור להימצא ברגע זה בסאותהאמפטון? כלום יש קשר בין "פליטת הפה" שלה לבין שיחותיה החטופות עם נויס בקשר למגפי בעלה ועם הכובסת בקשר למקטורן שלו?

רמז הכותונת

עוד אנו תוהים על משמעותן של אפיזודות אלה, והמצלמה עוברת ל"שוט" קצר: נוויל רושם את חזית הבית ליד פסל הרמס, ומולו, על השיח, פרושה כותונת לבנה המסתירה את שדה ראייתו. האם כותונת זאת היא רמז נוסף דוגמת המגפיים והמקטורן?

בשלב זה מתחיל בטחונו של הצופה להתערער בנרטיב הקולנועי הגלוי המוקרן לעיניו. מבוכתו של נוויל אף גדולה משלו, הן משום שהיד הנעלמה המושכת בחוטי הנרטיב מתירה לצופה לראות דברים החבויים מעינו של נוויל, והן בגין יהירותו של נוויל המוליכה אותו שוב ושוב שולל.

זרם עכור מתחת לקליפת הנימוסים

ובכל זאת, אט-אט מתחילה לקנן בנוויל מודעות לקיומו של איזה זרם עכור מתחת לקליפת הנימוסים וכיווני החן של חבורה האצילים. בתחילה זוהי תחושה סתמית, הניזונה מרמזים דקים, מפליטות פה קטועות ומהצצות גנובות של פורינג' הגנן מעבר לשיחים. אבל ככל שהזמן נוקף משהו מתחיל להשתבש במשנתו הסדורה של נוויל. המציאות הסובבת אותו מסרבת משום מה להתארגן על פי הסדר המתוקן של סריג הקואורדינטות.

כבר בימי שהותו הראשונים באחוזה מציגה לו שרה שאלה תמימה לכאורה: "ומה אתה עושה בעניין הציפורים, מר נוויל? אף אם תתעלם משירתן לא תוכל למנוע בעדן מלעוף בשדה ראייתך". שאלה במקומה, שהרי נוויל יכול לאסור על אנשים לעבור באתר הרישום, או לגרש את הכבשים באחו המתקדמות במרוצה לעברו וגודשות את סריג הפרספקטיבה שלו בפרץ אדיר של חיוניות (אחד המעמדים הקולנועיים המרהיבים בסרט).

הצורך במדיום אחר

אבל על מעוף הציפורים - כמו על פריטי הלבוש המתגלים באורח מסתורי באתרי עבודתו - אין לו שליטה. אין זאת שבנקודה זאת מבשילה בלבו ההחלטה לתעד פריטים אלה בשרטוטיו, לרבות הסולם המתגלה תחת חלונו של מר הרברט, אולי מתוקף תחושה שהם חלק מאיזושהי מציאות אחרת, סמויה אבל חשובה ואמיתית לא פחות משבילי הגן ומרבדי הדשא.

ומתוך ראייה חדשה זו של המציאות נעורה בו לראשונה הכרה אמנותית. שכן אם תבונת השרטוט - על עקרון ההעתקה המדוקדקת שהיא מייצגת - הלמה את תפישתו החד-ממדית הקודמת, המציאות הכמו ביזנטית של אחוזת אנסטי העלתה לפניו את הצורך במדיום אחר, שלגביו העצמים הנתפשים במישרין בחושים אינם אלא משל וסמל לעצמותם הפנימית. נוויל, אשר כל ימיו קילס את עליונותה של אומנות השרטוט, מוצא עצמו לפני מכשיר מדויק וחודר לאין שיעור ממנו: אמנות הציור.

דרמה בגן

המוזר בסצינה זו הוא שנוויל בוחר להביע את תהיותיו וחשדותיו לגבי המציאות העלומה של גני אנסטי באמצעות המסתורין האלגורי של ציור השמן. כאילו ביקש להודות בכך שהמציאות האמיתית של אחוזת אנסטי חומקת מהמשבצות הגיאומטריות של סריג השרטוט כמו מנפה נקובה.

עובדות ופרשנותן

יש אירוניה רבה במצב זה. נוויל, חסיד שוטה של העובדות הנקלטות בחושים מנסה עתה להגיע לחקר האמת בעזרת אינטרפרטציה של אותן עובדות. אולם, אם שלב חדש זה של תובנה מקנה לנוויל תחושה של שליטה באירועים, כפי שאומנות השרטוט העניקה לו קודם לכן תחושת עוצמה, לצופה ברור כי אנשי האחוזה מקדימים אותו גם הפעם בשני צעדים.

כשם שאז לא הוביל את מהלך האירועים, גם הפעם הוא מובל, צעד אחר צעד, להכרה שאין הוא אך משקיף חיצוני ובלתי מעורב. הצופה כבר הבין כי מה שנראה לנוויל כקורים בודדים אינם אלא חלק מרשת סבוכה הנטווית סביבו. הוא אינו יכול שלא לשאול את עצמו לשם מה מפזרת יד אלמונית פריטי לבוש של מר הרברט באתרי הציור של נוויל.

שרה כמו עכביש

האם כדי להפליל מישהו מאנשי האחוזה במעשה שטרם נעשה או אולי שלא נתגלה? אבל אם הרישומים מהווים מכשיר הפללה, האם יוכל נוויל להישאר מחוץ למעגל המופללים, המצביעים אלה על אלה כמו הדמויות בתמונת הגן המסתורית? שרה היא זו שנוטלת על עצמה לפקוח את עיניו של נוויל בלשון של חידודים ושנינויות, כאותו עכביש המרעיד קלות את הרשת תחת רגליו של הזבוב שאינו יודע עדיין שנלכד.

"חולצתך", אומרת לו שרה בקול מתוק, "בולטת ברישומך", ברומזה לאותה כותונת צחורה שמצא ליד פסל הרמס. לאחר מכן היא מונה אחד לאחד את פריטי לבושו של מר הרברט, אשר צצו בדרך מסתורית באתרי השרטוט. "האינך סבור", ממשיכה שרה, "כי בקרוב אולי תמצא את הגוף שלבש את כל אותם בגדים?"

אין כזה דבר צירוף מקרים

אחר כך תוסיף, כי אם יצורפו פריטים תמימים אלה יחד עלול נוויל להיחשב עד לאסון, "ויותר מעד, מר נוויל, מסייע לאסון". וכאילו לא די בכך היא ספק שואלת ספק פוסקת: "מתארת אני לעצמי, כי הפרטים שהערת את דעתך עליהם אינם מרמזים על חלקך באשמה".

היכן שמענו מלה זאת לראשונה? כמובן, בדבריה של שרה לאמה, בנסותה להמריץ את גברת הרברט לפנות במישרין לנוויל ("ואם מפחיד אותך הדבר, אימא, תוכלי להטיל את האשמה על מר נוויל"). האם זה צירוף מקרים סתמי? דומה שלא. באנסטי של גרינוואי אין דברים סתמיים, כל מה שקורה שם אינו מקרי.

מצופה לנאשם

נוויל מנסה להתמקח כדי להציל את קנה הקש האחרון שנותר לו, שהרי דבריה של גברת הרברט ניתנים לאימות. "ייתכן, מר נוויל", משיבה שרה בחיוך דק, "כי האמנת לדברים רבים". נוויל מגיב בהחלטה שהולמת את גודל עיוורונו, משל היה עדיין במעמד של משקיף היכול לפענח את התעלומה מבחוץ: "ששת רישומי הבאים, גבירתי, יהיו ברוח התעלומה. אתקדם צעד אחר צעד לעבר לבו של העניין".

לציור נדרש עיוורון מסוים

שרה לא מאחרת להשיב: "אולי ללבו של אבי, מר נוויל"? בנקודה זו היא פותחת במתקפה חזיתית על אומנות השרטוט: "מה חבל שרישומיך הם בשחור-לבן", היא אומרת לו ומייד מוסיפה: "מר נוויל, למדתי להאמין שאדם אינטליגנטי באמת יהיה צייר אדיש. כי לציור נדרש עיוורון מסוים, סירוב חלקי להיות מודע לכל האפשרויות".

באמירה מבריקה זו מנסה שרה לרמוז לנוויל, כי כל עוד ימשיך לתפוש את המציאות בשחור-לבן ייבצר ממנו להבחין בכתמי הדם על הדשא הירוק של אחוזת אנסטי. השרטוט, במקרה הטוב, יכול לתעד בנאמנות את המציאות, אבל לא להבינה, ודאי לא להסבירה.

הצהרה ריקה מתוכן

לפיכך הצהרתו של נוויל כי הוא "משתדל לעולם לא לסלף או להסתיר" היא ריקה מתוכן, באשר אומנות השרטוט מאפשרת לו להעתיק בנאמנות אך ורק את הקליפה החיצונית והמדומה של הדברים. לראיה, כאשר הוא מנסה להבין באמצעות גברת הרברט את התעלומה הסובבת אותו, הוא נעזר בציור השמן של הגן המסתורי ולא בשרטוטיו.

לציור - כך שרה - נדרש עיוורון מסוים. הצדק עמה, באשר הציור הוא תוצר של סלקציה. האמן, בניגוד לאומן, אינו מעלה על בד כל מה שעיניו קולטות, אלא רק אותם דברים המשמעותיים לתפישתו. הצייר, על ידי עריכת הדברים על הבד בצורה אחרת מכפי שהם מאורגנים במציאות, מקנה להם כוונה ומשמעות הקיימות אך ורק בתודעתו ולא בטבע האובייקטיבי.

האמן כפרשן

בכך הופך האמן לפרשן של המציאות ולא רק למעתיקה הנאמן. זהו "העיוורון המסוים" עליו מדברת שרה. עיוורון כלפי התבן על מנת לבור ממנו את הבר. לשון אחר, אדם נבון צריך להצטייד בסירוב חלקי להיות מודע לכל האפשרויות, שאם לא כן ימשיך לתעות במבוך האדיר של אין-סוף האפשרויות, כמו פונס הזכרן (מתוך "גן השבילים המתפצלים" של בורחס) "שהיה מבחין בכל הזמורות, האשכולות והעלים המהווים את גדר שיחי הגפן כולה", ומגודש הפרטים שקלט לא ראה את היער. "לחשוב", אומר בורחס, פירושו לשכוח את ההבדלים, להכליל, ליצור אידיאות מופשטות".

אמן, וכך גם אדם נבון, צריך להתייצב מול הטבע עם עמדה ודעה משלו. באשר העיניים אינן אלא המכשיר שבאמצעותו תופשת התודעה את המציאות, כשם שהיא תופשת את הקולות המשמעותיים לאחר שהיא מנפה מהם את הרעשים הנקלטים באוזניים.

יידע על הציור יותר משיראה

שרה צודקת אפוא בניסוחה המצוין, כי "אדם נבון יידע על נושא ציורו יותר משיראה", וכי "בחלל שבין הידיעה והראייה ייעשה עצור". כל שנותר לה לעשות לאחר ניסוח מרתק זה הוא לחתום בנמשל: "אתה, מר נוויל, אם אדם נבון הנך ולפיכך צייר אדיש, תבין כי פירוש כזה אשר הצעתי יוכל בהחלט להתיישב עם העדויות המצויות ברישומיך".

רסן הדברים נשמט

נוויל, כמובן, אינו מודע לפסק הדין, גם לא לתפקיד שעוד נותר לו למלא, אבל הוא חש שרסן הדברים נשמט מידו ועבר לידיה של שרה. ואמנם, אישה מדהימה זאת (השחקנית המצוינת, אן לואיז למברט) אינה מאחרת להכתיב את תנאיה. מאחר שבידה "להעלות סיפור שמקשר את כל הפרטים הלא-הגיוניים" שבשרטוטיו כהסבר להיעלמות אביה, היא מציעה לו הסכם "שיהיה בו כדי להגן עליך ולענג אותי", הסכם תענוגות נוסח החוזה שחתם עם אמה.

ואכן, על פי ההסכם מתחייב נוויל לענג את גופה של שרה תמורת כל רישום שנותר לו לשרטט. נוויל המסכן, בחוזה הראשון הכתיב את תענוגותיו לפי מידת ציפיותיו מגברת הרברט; בחוזה השני הוא חותם על כתב תענוגות שתפור לפי ציפיותיה של שרה. אך האומנם מבקשת שרה לעצמה תענוגות, או שמא עינוגים אלה אינם אלא אמצעי בידה להשגת משהו חשוב יותר?