שטחים תמורת טרור
הגירסה הישראלית של שטחים-תמורת-שלום מענישה את הקורבן (ישראל) ומתגמלת את התוקפן (הפלסטינים)
ההתנתקות היא בת-כלאיים של תהליך אוסלו ושל אסכולת "שטחים-תמורת-שלום", הפגומות מבחינה הגיונית, אסטרטגית ומוסרית.
אסכולת "שטחים-תמורת-שלום" (שת"ש) מצפה שישראל תעניק לערבים את אשר יש לה בצמצום - שטחה שקול ל-0.2% משטח מדינות ערב (ללא איראן), הגדולות ב- 50% מארה"ב וב-30% מאירופה. מאידך, יש ציפייה שהערבים יעניקו לישראל את אשר אינם מעניקים איש לרעהו מאז המאה השביעית – שלום כולל, כיבוד הסכמים, הפסקת האלימות והטרור.
הבסיס ההגיוני והמוסרי של שת"ש הוא, לכאורה, המשוואה השוויונית: עומק השלום כעומק הנסיגה, שלום מלא תמורת נסיגה מלאה, שלום חלקי תמורת נסיגה חלקית. האמנם? האם אפשר לצפות שהמשוואה תישאר על כנה גם בעת משבר? האם הפרה מלאה (נוספת) של השלום על-ידי הפלסטינים, תגרור החזרה מלאה של השטחים לישראל? האם הפרה חלקית תביא להחזרה חלקית?
אסכולת שת"ש אינה נהוגה בזירה הבינלאומית אלא במקרים בודדים, ובנסיבות שונות לחלוטין מאלה של הסכסוך הערבי-ישראלי. שת"ש נועדה, כביכול, לקדם צדק ושלום: להחליש ולהרתיע משטרים תוקפניים, לחזק חוגים מתונים במדינה התוקפנית, ולפצות את הקורבן המיועד. לדוגמה, כדי לפצות את הקורבנות נאלצה גרמניה הנאצית לוותר על שטחים בצרפת, פולין וצ'כיה, אשר הסכימו להעניק לה תמורתם שלום. אבל, לפי הגירסה הישראלית של שת"ש, היו הקורבנות המיועדים נאלצים להעניק לגרמניה הנאצית שטחים תמורת שלום. הגירסה הישראלית מענישה את הקורבן המיועד (ישראל), מתגמלת ומתמרצת את התוקפן (הרשות הפלסטינית), מחלישה חוגים פלסטיניים מתונים המייחלים למפלת "התוניסאים", ולכן תורמת לליבוי – ולא לדיכוי – הטרור.
אסכולת שת"ש מתעלמת ממרכיב מרכזי במזרח התיכון, ובמיוחד במישור הבין-ערבי: הרתעה מקדמת ביטחון ושלום, ואילו ריסון וויתורים מקדמים תוקפנות ומלחמה. האם הגיוני לצפות שמדינות ערב יעניקו לישראל יחס מעודן יותר מזה שהן מעניקות האחת לשכנתה?
ההתנתקות נתפסת, על-ידי דיירי המזרח התיכון כביטוי לעייפות, נסיגה ובריחה, המכרסמים בהרתעה הישראלית ומעודדים את הטרור הפלסטיני. אמנם הוויתור על סיני הביא להסכם שלום עם מצרים, אך אין לשגות באשליות. ספרי לימוד מצריים מהווים את תשתית החינוך לשנאה המונהג ברשות הפלסטינית, מצרים מעודדת הברחת אמצעי לחימה לעזה ומרעילה את יחסי ישראל עם אפריקה ומדינות המפרץ הפרסי, והתחמשות צבא מצרים נועדה להפוך את קהיר לאיום אפקטיבי על ישראל. מה גם שפרוז סיני מעניק לישראל חיץ אסטרטגי של 22,000 מייל מרובעים לעומת 2,200 מייל מרובעים של יו"ש.
"שטחים- תמורת-שלום" מניחה שהסכסוך הערבי-ישראלי הוא טריטוריאלי, וכי הטרור הערבי/פלסטיני נובע מדיכוי. אבל המדיניות הערבית/פלסטינית כלפי ישראל היא חיסולית, והטרור הפלסטיני – מאז 1993 – נובע מתקווה להתפוררות כוח העמידה היהודי.
אש"ף הוקם שלוש שנים לפני מלחמת 1967, כדי לסיים את "כיבוש 1948" (חיסול ישראל) ולא את "כיבוש 1967" (יש"ע). מערכות החינוך, הדת והתקשורת הממסדיות ברשות ובמדינות ערב (שהן הביטוי הנאמן ביותר לאסטרטגיה המנחה אותן) מטיפות לשנאת יהודים ולחיסול המדינה היהודית.
הטרור הפלסטיני הגיע לשיאו לאחר שישראל חילצה את אש"ף (ב-1993) מתהום הנשייה במחנות הטרור בתימן ובסודן, והעניקה לו שטחים, נשק, כרטיס כניסה לבית הלבן והרבה תקווה. ולכן, הענקת שטחים נוספים לפלסטינים (התנתקות) תלבה את התקווה הפלסטינית, תשפוך שמן על מדורת הטרור ותרחיק את השלום.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
