"למה אף אחד לא בא לדבר איתנו על הפינוי?"

"דברו איתנו. שתפו אותנו בהחלטות. אף אחד לא מדבר איתנו, ואנחנו שומעים על כל החלטה שמקבלת הממשלה בענייננו בתקשורת. אי אפשר להמשיך כך". זה המסר שביקשו תושבי אלי סיני שבצפון רצועת עזה להעביר אתמול (יום א') לחברי הכנסת ולשרים שיעמדו ביום שלישי, בעוד פחות מ-48 שעות, בפני אחת ההחלטות הגורליות בתולדות הכנסת: אישור תוכנית ההתנתקות מעזה.

ההתנחלות אלי סיני נמצאת ברשימת היישובים המיועדים לפינוי במסגרת תוכנית ההתנתקות, וח"כ יולי תמיר (העבודה) הגיעה אתמול לבקר את התושבים, לשמוע את טענותיהם ולהשמיע את עמדתה. ראשי היישוב, המבינים כי הקרב כנראה אבוד, עושים בכל זאת כל מאמץ כדי לדחות את רוע הגזירה - פינוי והרס יישובם. במסגרת המאמצים, הם הזמינו אליהם גם את ח"כ תמיר, תומכת ידועה בפינוי התנחלויות.

המתיישבים ביקשו להציג בפני תמיר את מה שהם צפויים להפסיד, אם ההתנתקות תצא לדרך: איכות חיים, בתים מטופחים, חיי קהילה משובחים, ואת המקום שבו הם גדלו וגידלו משפחות. אבל תמיר לא באה כדי להשתכנע. כבר בדרך לאלי סיני, ביציאה מתל אביב, הבהירה חברת הכנסת התומכת ביציאה מעזה, כי עמדותיה לא צפויות להשתנות בעקבות הביקור.

"אני באה לשמוע את האנשים", אמרה תמיר ל-ynet. "למדינה ששלחה אותם לשם יש אחריות עליהם ועל חייהם. אי אפשר לבוא לאנשים שבנו את חייהם במקום במשך 22 שנה ופשוט להעיף אותם. אני לא מתכוונת לשנות את דעתי בעניין ההצבעה ביום שלישי, אבל אין לי ספק שזה לא פשוט לעזוב את הבית אחרי כל כך הרבה שנים. לכן, צריך לשמוע אותם, ולנסות לסייע להם. בזמן הנתון, ולאור המצב שנוצר – היציאה החד צדדית מעזה היא הרע במיעוטו. אם היתה הידברות עם הפלסטינים התמונה יכלה להיות שונה לגמרי".

"נאבק? רק בעזרת מילים"

תושבי אלי סיני, ברובם לא דתיים, הגיעו לצפון הרצועה כדי למצוא רמת חיים גבוהה במחירים הגיוניים. מעטים, אם בכלל, חיפשו למלא אחר משאלות של "יישוב ארץ ישראל", כשהחליטו להקים את ביתם ביישוב.

כשמסתכלים על התושבים, ומנסים להדביק להם את הכינוי מתנחלים, העין והדעת מתקשות לעכל כי האנשים שמארחים לא מתאימים לסטריאוטיפ: רבים מהתושבים צעירים, חילונים בני מעמד הביניים, שלא מעט מהם הצביעו בבחירות האחרונות עבור מפלגות שמאל, בהן העבודה, שינוי ואפילו מרצ.

כיפות מכסות רק את ראשיהם של מעטים מהתושבים, וזקנים כמעט ולא נראים בנוף היישוב. על איומים בהתנגדות אלימה לפינוי אין מה לדבר. באלי סיני מבהירים, בלי למצמץ, כי התנגדות כזו לא עולה בכלל על הדעת. תהיה אשר תהיה הגזירה, קשה או קשה יותר – הם ייאבקו, אבל רק בעזרת מילים. בלי אלות, בלי רובים וכנראה שגם בלי צמיגים בוערים.

"פתאום אומרים שאני גורם נזק"

הנשק העיקרי של תושבי אלי סיני הן המילים, הסיפורים המגוללים חיים של יותר מ-20 שנה במקום אהוב ליד הים, עשר דקות נסיעה מאשקלון. "בבחירות האחרונות הצבעתי שינוי", אומר עדי לוי, המתגורר באלי סיני כבר שמונה שנים.

"אני לא מתבייש לומר שכשעברתי לגור כאן, שאלתי אם זה ישראל או התנחלות. אמרו לי שזו ישראל. ועכשיו אומרים לי שאני גורם נזק, שאני פוגע במדינה, הופכים אותי לתאב בצע ומציגים אותי כמי שמנסה להוציא כסף מהמדינה. אף אחד לא בא לדבר איתנו על הפינוי, אף אחד. אנחנו שומעים הכל בתקשורת. לנו עדיין לא ברור למה צריך לפרק את היישוב הזה. פשוט לא הגיוני. הרי מה זה ייתן? זה לא ייתן כלום. לא יהיה יותר ביטחון".

כשהחליטה המדינה ליישב את אזור צפון רצועת עזה, לפני יותר מ-20 שנה, אף אחד לא אמר לאנשים שהקימו במקום יישוב קהילתי שבו הדלתות נשארות פתוחות גם כשהדיירים נמצאים בחו"ל, כי בעוד עשרים שנה הם ייחשבו למפרי חוק, שנוכחותם במקום פוגעת בביטחון המדינה ובביטחון אזרחיה.

בשנה האחרונה, מאז הופעת ההתנתקות, מעמדם התהפך. אף אחד לא מתייחס אליהם יותר כאל חלוצים. לפתע, פתאום, הם הפכו לנטל. המעבר החד בין המעמדות קשה להבנה, גם עבור אנשים שהתרגלו לחיות על הקצה, אנשים שחיים עם הטרור ביום יום. "מעולם לא ראינו את המקום הזה כהתנחלות", סיפר אחד התושבים לתמיר. "הפכנו בין לילה למחרחרי ריב, לרודפי בצע. היינו חלוצים ונהיינו רודפי בצע. אף אחד לא בא לדבר איתנו על העתיד שלנו, ובינתיים משמיצים אותנו בתקשורת, והופכים אותנו לאויבי העם".

המארחים של תמיר לא צועקים. הם כועסים, אבל לא מרימים את הקול. הם מבינים שהיא לא באמת מסוגלת לשנות משהו מרוע הגזירה. מאידך, הם מקווים כי הסיור בביתם יגרום לה אולי לחשוב פעמיים לפני שתצביע בעד תוכנית ההתנתקות.

תושבי אלי סיני הבינו כי בכוח זה לא יילך, ולכן הם פונים לשיטות המדברות גם אל תושבי המרכז, המרוחקים כ-45 דקות מאלי סיני.

את כניסתה של תמיר ליישוב מלוות מצלמות של רשתות טלויזיה. הופעתה של חברת כנסת מהשמאל באלי סיני מעוררת התרגשות מסויימת, למרות שהתושבים כבר התרגלו למצלמות ולביקורים התכופים של פוליטיקאים שבאים להבטיח הבטחות שבהן הם לא יכולים לעמוד.

בשל הניסיון הרב, לסיור המלווה בצלמי עיתונות ובכתבים, יש מסלול מתוכנן מראש. זה מתחיל בביתו של אחד התושבים בו מתקיים מפגש עם צעירים ("אנחנו נקבל את ההחלטה להתפנות קשה, מאוד קשה, אבל אם לא תהיה ברירה - לא תהיה ברירה", אומר בשקט צעיר בן 18 במהלך הפגישה), נמשך במפגש מרגש עם ילדי גן ששרים לכבודה של תמיר שני שירים, רוקדים ומפתיעים אותה עם ספר הכולל ציורים המתארים את בתיהם ופרחים, ונגמר בסיור לאורך הגדר, עצירה לצד האנדרטה לזכר לירון הרפז ואסף יצחקי ז"ל, שנרצחו בחדירת מחבלים ליישוב – ומפגש נוסף בביתו של אחד התושבים.

"למה עושים מהלך חד צדדי?"

לאורך הסיור כולו הטונים נשארים נמוכים. אף אחד לא תוקף, לא צועק, לא מאבד את הסבלנות. אריק הרפז מלווה את תמיר בנועם הליכות ובסבלנות אין קץ.

"תמורת שלום אמת", אומר אריק, שבתו לירון נפטרה לו בין הידיים לאחר שנורתה על ידי מחבלים, "אני מוכן לארוז את המשפחה וללכת. הדם של הבת שלי ספוג כאן באדמה, אבל אני מוכן ללכת אם יהיה שלום. אבל עכשיו, אין שום הצדקה לפינוי היישובים שלנו". תמיר שותקת ומושכת בכתפיים.

היא מגלה אמפתיה, מבינה את כאבו של האב השכול. אבל לא מרפה. "הפינוי לא קשור למותה של בתך", היא אומרת להרפז הסבלני. "המדינה עשתה טעות כשהיא שלחה לפה אנשים, ועכשיו צריך לתקן את הטעות. אני מבינה את הכאב שלכם, אבל אתם צריכים להבין שלמען המדינה, יש לעשות את זה. גורל המדינה על כף המאזניים".

יותר מכל, התושבים מבקשים לקבל תשובות. "למה", שואל אחד מהם את תמיר, "עושים את כל המהלך הזה חד-צדדי". לתמיד אין תשובות. "אני דווקא מאלה", היא אומרת, "שגורסת שצריך לעשות את היציאה הזאת בהסכם. בגלל זה הייתי מעורבת בז'נווה ובכל מיני מהלכים אחרים. צריך לדבר עם הפלסטינים. אבל אני לא בממשלה, ואני במיעוט, כי במדינה דמוקרטית הציבור אומר את דברו בקלפי".

"ולמה", מתעקש תושב אחר, "לא מדברים איתנו? למה אף אחד לא בה לדבר איתנו על הפינוי, על הפיצויים. אנחנו שומעים שנקבל פיצויים שיהיו נמוכים מההשקעה שלנו". לתמיד שוב אין תשובות, אבל היא מתרגזת. "זה שלא באים לדבר איתכם זו בושה וחרפה", אומרת תמיר. "צריכים לבוא ולדבר איתכם".

בינתיים, התושבים מרגישים שמפקירים אותם, בכל המובנים. בעיתונים הם קוראים על גובה הפיצויים שהם אמורים לקבל – וכשעושים חשבון פשוט, הם מגלים שההשקעה של לא מעט מהם היתה גדולה הרבה יותר. "בסופו של דבר", אומר עדי לוי בעצב, "זה יהפוך למאבק מכוער על כסף. זה מה שיהיה. אנחנו לא רוצים בכלל לעסוק בזה, אבל המדינה מנסה לנצח אותנו. אבל הם לא מנצחים אותנו אפילו בכסף, כי הם נותנים לנו פחות ממה שאנחנו הוצאנו. זה בכלל לא פשוט הסיפור הזה, והקשה עוד לפנינו".