מדווחים מהשטח
עוד לפני שהנהגות התרגלו לג'יפ, הבטן התרגלה למטבח ההודי, והמלכות הפנימו את חוקי ממלכת המסע - מתמודדות 45 הנשים עם אתגר חדש: טיול רגלי מפרך במעלה הר. מפגש עם עדר קופים, ביקור במבצר יפה וכמה ד"שים מתגעגעים מסכמים עוד יום במסע
איפה היינו ומה עשינו: ממשיכים להדרים. היעד: מבצר קומבלגאר. בתום נסיעה ממושכת על כביש סלול עצרנו את הג'יפים בצד הדרך ויצאנו לטיפוס רגלי אל המבצר. אחרי השתאות במבצר המרשים ובמקדש הסמוך אליו, אכלנו צהריים מאוחרים בשטח קדוש ויצאנו (הפעם בג'יפים) ליעד הבא – אכסנייה של עולי רגל. כאן, על גגות המבנים, נלון את הלילה.
הודו מכל החורים
היום הבנו שבעצם עוד לא הבנו כלום על מסעות מדבריים. אחרי הטיפוס של אתמול אל עבר הפיל הלבן חשבנו שהכל קטן עלינו. אז זהו, שזה רק מתחיל.
דקות אחרי שעזבנו את נקודת הלינה, עד שהסתדרנו בשורה רכובה אחידה, צוות X (פרטים מלאים שמורים במערכת) מבקש לצאת מהשיירה. "אנחנו עוצרות לחירום", הן מכריזות בקשר וכולנו מבינות. לא עוברות כמה שניות ומהג'יפ נפלטות שתי מלכות עם מגבונים לחים ונייר טואלט. הודו לכל החושים, הודו מכל החורים...
דרך השחי
המלכות עוד לא הספיקו להתרגל לנהיגה בג'יפים וכבר הן עוברות לאתגר הבא – טרק, או בתרגום חופשי: "טיול רגלי קריעה". התדרוך
יצאנו לדרך. בהתחלה היה בסדר, אחר-כך חם וקשה, ואז לוהט ותלול. המלכות שלנו מתחילות להזיע ולדבר שטויות. הכל הולך: סקס, ריכולים, ווידויים ורוקנרול, וגם קיטורים על המסלול. אבל האצולה מחייבת וכולן מגיעות לפסגה ומגלות שהיה שווה – לעיננו נגלה מבצר אבן מרשים, מוקף בחומה עתיקה ומפותלת. מאוחר יותר גלינו שמדובר בחומה השנייה באורכה בעולם, 36 ק"מ של חומה בנויה.
רק כדי שיהיה מה לספר לחבר'ה
בזמן שהבנות מתרגלות "בטור עורפי תצעד", שרות ומאושרות, נתקפתי פתאום צורך בהול לסטות לרגע מהמסלול, נקרא לזה משיקולים של צרכים ביולוגיים (או אולי כימיים) ובלתי ניתנים לדיחוי. אני מסיימת את ענייני ומבקשת לחזור לשיירה. אבל בנות, איפה אתן? אין זכר לקבוצה.
אני לא מאבדת עשתונות (כאילו שיש לי ברירה) ומנסה לגשש אחרי הדרך הנכונה – כלום. אין אפילו שקית במבה ריקה או מסטיק בזוקה שיסגירו להיכן התקדמה הקבוצה. התייעצות קצרה עם עצמי, מספר צעדים סביב אותה נקודה, ואני משחררת שאגה: "מישהו שומע אותי?" ("הצילו" נראה לי דרמטי מדי). אין קול ואין עונה. ניסיון נוסף, עכשיו כבר עם מבטא של SOS ולכיוון הגבעה השנייה - אבל לא, הגבעה אינה עונה.
הצ'יזבט מסתיים כ- 10 דקות מאוחר יותר, עם קריאות גבריות שמכריזות "אפרת, אפרת". אמנם אני לא אפרת, אבל לצורך העניין אני מוכנה להיות גם ערפאת. "אני כאן", אני צווחת. מדובר בסאונד-מן של התוכנית 'מסע עולמי', אחד מהגברים הבודדים שהצטרפו למלכת המדבר והצטוו לתפקד על תקן "שקופים" – כלומר, לא לסייע או להזיק למסע. אבל כיוון שמדובר באמרג'נסי - אז מותר, ואני מקבלת הכוונה עד לנקודה בה הוא נמצא. אף פעם לא שמחתי יותר לקבל הכוונה גברית כמו באותם רגעים. תודה אילן, חייבת לך.
עשרת הדברות של סיגל
דווקא היום כשהשיירה נעה על כביש נורמלי (והנורמלי הוא כמובן מאוד יחסי למקום) התחיל הבלגן. הצוותים פתחו פערים עצומים, חלק מהבנות נתנו רייס כאילו זה כביש חיפה-ת"א, חלק האטו את נסיעתן כדי להביט בנוף או להצטלם. השיא היה כשחלפנו על להקת קופים שקפצה מתוך היער לעבר הג'יפים – אחד הצוותים לא הצליח להתאפק ועוצר בצד לצלם.
אפקט העדר עובד לא רק על בעלי החיים, כל הג'יפים עצרו, כל הבנות יצאו. סיגל, המדריכה, משתוללת בקשר,
מבקשת להמשיך במסע ומהר, ויורה לתוך הקשר תזכורת של כל ההוראות שאותן התחייבנו לקיים ביום הראשון למסע: לא לסטות מהשיירה באופן יזום; לא לעצור לתמונה או לפיפי בלי לעדכן ולקבל אישור; לא להוציא ידיים, פלג גוף עליון או כל פריט אנושי אחר מהחלון; לא להאכיל בעלי חיים או מקומיים שפוגשים בדרך ועוד עוד. תם הטקס (החוזר) של קבלת עשרת הדברות. דממה ברשת. כל הבנות יושבות בג'יפ כמו ילדות טובות, שתי ידיים על ההגה, חגורות מלפנים וגם מאחור.
מדווחים מהשטח
ונסיים בחשיפה בלעדית: פנצ'ר ראשון נרשם במסע. צוות 10 זכה לעשות את הספתח, אמנם חור קטן אבל האוויר יצא. 25 דקות על השעון לקח לבנות לסיים את האירוע ולהתגלגל מהמקום.
לפנייה לכתב/ת 
