מזון מלכות
צהוב, חריף ומבוסס בעיקר על שילובים של אורז עם אורז - זה האוכל שמזין את ימיהן ולילותיהן של 45 הנשים שמאתגרות את הודו. היו גם מסאלה דוסה וטאלי, ושקיות ביסלי שחייבים לגמור, ובין לבין היו גם מסיבות במדבר וטיול גמלים ואפילו טיפול פנים
איפה היינו ומה עשינו: היום העלנו הילוך ל-4 low, אבל על גמלים. את הבוקר פתחנו ברכיבה על גמלים הודים (כמו אלה של סיני וירושלים, רק יותר עצבניים). משם המשכנו בג'יפים לכיוון מזרח, עד לכפר קימסאר. רוב היום עבר בדרכים, בנסיעה בין דיונות של חול ושדות חקלאיים. ביקרנו בכפרים של תושבי מדבר תאר, למדנו ולימדנו שיעור על החיים השונים שלנו ושלהם.
אורז עם אורז וגם תפוחי אדמה, עדשים ועוף (מתרנגולות מורעבות, לפי גודל הפולקעס שאכלנו כאן). בטי, קראן ואיילת מועדת בישול,
מונו לפקח על הפן הגסטרונומי של המסע ומפנקת אותנו כל בוקר בארוחה סמי-ישראלית. בתחילת המסע היה אפילו סלט קצוץ-דק שהוחלף, לאחר שנחשד כמגביר פעילות מעיים אצל חלק מהבנות, על ידי מקבילתו ההודית – דייסת אורז דביקה.
נאקות המדבר
לגמלים ברג'סטן יש מבט ספק שאנטי-שאנטי, ספק מבואס. על הבוקר אנחנו מגיעות לאורחן גמלים סמוך לכפר סאמראו, בו בילינו את
הלילה, כדי להיות הראשונות לעלות על הגמלים. ככה זה בהודו, הכי טוב להיות הראשונים, אחר-כך זה מתקלקל או נסגר.
כל זוג מלכות עולה על ספינת מדבר מקושטת, עם דש פרווה צבעוני ושטיח מאחור. רק לגמל שלי אין אפילו אוכף.
שיירת הגמלים שלנו ארוכה ונעה בקצב של גז-ברקס, כמו שינקין ביום שישי. אבל, הנוף הו הנוף... המדבר במלוא עוצמתו. ימין ושמאל רק חול וחול. מישהו כבר כתב את זה פעם, לא?
המסע מסתיים על במת חול אדירה, דיונה, בלשון פחות ציורית, שם ממתינים לנו הג'יפים שלנו, שהגיעו כנראה גם הם על גמל. עכשיו נשאר רק לרדת מהחיות הענקיות האלה, שלא כל-כך משתפות פעולה. ההודים, לעומתן, דווקא שמחים לעזור, מושיטים יד ועל הדרך מגניבים גם נגיעה או ליטוף במקומות אסורים. כבר סיפרתי שהמלכות מעוררות הרבה עניין בהודו.
אקסטזה במדבר
שוב יש פנצ'ר ושוב צריך חילוץ, השיירה יותר עוצרת מנוסעת, יותר מלכות ישנות מאשר נוהגות, יותר מקשקשות בקשר מאשר שותקות ויותר עושות פיפי מאשר שותות. בין לבין, בכל עצירה, צוות דיג'יי מתפעל מסיבה. פעם לחובבות הטראנס, פעם לרקדניות הסלסה והשורות ופעם לאלו ש"סינג הללוייה" עוד עושה להן חשק לרקוד. העיקר שיהיה שמיייח.
שירים למגירה
את היום אני עושה בחברת צוות 11: יונת, נוגה ומיכל. המינוי שלהן בכוח הוא לועדת שירה בציבור. כיוון שלא היו יותר מדי ערבים פנויים ורוב הבנות צרודות, צוות 11 שר בדרכים, לבדו.
לא נופלת על סוציומטרי
עקרונית אני לוקחת חלק בכל המטלות הקבוצתיות, אוספת זבל, מגישה ארוחות, ועוזרת לחסל שקיות ביסלי שלא נגמרו ו"חבל לזרוק". רק ממטלה אחת אני מתחמקת בעקביות – תורנות נהיגה. אין מה לעשות, יש כאלה שחולות הגה ויש כאלה שחולות מלנהוג.
הבנות של צוות 11 הן מהסוג הראשון וקשה להן להאמין שהתאפקתי עד היום השביעי ולא התנסיתי בנהיגת שטח. אחרי הרבה שכנועים והסברים אני מוצאת את עצמי ממלמלת תפילת דרך ומעלה להילוך ראשון.
זה זז! ואני מרגישה כמו בתוך משחק מחשב: מתחילה במישור, עוקפת אבן מימין, שיח משמאל (איפה השקים עם סימני הדולר שצריך לאסוף בדרך?), ואז עולה ל- level 2: הפעם זה כבר יותר מסובך, בקשר מעדכנים שיש תעלה עמוקה מצד ימין. אני לוקחת שמאלה חזק ויורדות לי נקודות בגלל גילוח של כמה שיחים. ב- level 3 יש תעלה מימין וגדר משמאל ואז גשר שצריך לעבור ומיד אחריו לעצור. הגעתי לקו הסיום - עץ תחתיו נאכל צהריים. Game over, ותודה לצוות 11 על ההזדמנות.
אוכל חריף, נשים גנובות
אומרים שהמטבח ההודי עשיר מאוד. האוכל המקומי בו אנחנו נתקלנו היה בעיקר צהוב, חריף ומבוסס על שילובים של
צהריים אנחנו עושות בשטח, עם סעודה בסגנון טייק-אוואיי של מנות קרב, ובערב ארוחה חמה מאפה ידי המקומיים ובסיוע והשגחת רבנות ועדת בישול.
לא החמצנו את המסאלה דוסה - בצק דק במילוי תפוחי אדמה מגוררים (כמו בלינצ'ס, רק נורא חריף), ואת הטאלי – ארוחת מזטים הכוללת אורז (כמובן), בשר, יוגורט, עדשים, ירקות מבושלים, גבינת פניר ועוד כל מיני דברים לא מזוהים שמנגבים עם ג'אפטי ומקנחים בכדורי סולת מתוקים.
יונת חולי מצוות 11 מבקשת למסור שהיא שכבר מאוד מתגעגעת לאיזה אנטריקוט טוב עם צ'יפס וחסה בצד.
לפנייה לכתב/ת 
קבלת פנים. מתרגשים בכל כפר מחדש
צילום: מיכל כרמון
פרסום שימושי
מומלצים
