בדרכי דה-גול?
האם אחרי ערפאת המבול? האם יוכל שרון לשעה ההיסטורית הנדירה שנקרתה לו? שמרנים גדולים ממנו שינו את דרכם והביאו לקצם סכסוכים ממושכים
המת והחי
נפלאות והזויות דרכי הפוליטיקה: אחרי שהקברניטות שלנו ייחלה כמעט מדי יום להתנתקות של ערפאת מהעולם הזה ואף שקלה לפעול למימוש התוכנית, עתה לפתע היא אחוזת תזזית וחרדה מהתממשות מאווייה. דומה ששרון אף מוכן לנדב לערפאת מיתרת שנותיו, העיקר שיוסיף לסחוב.
שרון, שעלה לשלטון על רקע שרידיו העשנים של השיח המדיני ועל גבי היסטריה פטריוטית, השית את כל מדיניותו בארבע השנים האחרונות על אישיותו של ערפאת, שהפך למעשה לאליבי אולטימטיבי. טענת שרון הייתה בסיסית וקליטה: ערפאת איננו פרטנר ואין שום תועלת ותוחלת במו"מ עימו. אחרי קמפ-דיוויד, הנראטיב הזה עבד נפלא והביס כל קול אחר. אבל הנשק האפקטיבי הזה עומד לצאת מהארסנל. יתר על-כן, את ערפאת עשויה לרשת הנהגה קולקטיבית ששרון נשא ונתן עם אנשיה, שיבח אותם והשליך את יהבו עליהם. הנה כי כן, ערפאת המת עלול לעשות את חייו של שרון קשים שבעתיים מערפאת החי.
שרון, שההחלטה על פינוי ההתנחלויות בעזה הייתה קשה לו כשאול, עלול לגלות שההחלטות הקשות באמת עוד לפניו, וההתנתקות היא בבחינת מהלך מקדמי לדרמה המתרגשת.
מקרה דה-גול
הסתלקותו של ערפאת טורפת באחת את קלפיו של שרון. מאידך נפתח בפניו צוהר אל דפי ההיסטוריה. שמרנים גדולים משרון התהפכו, שינו את טעמם ודרכם וסיימו סכסוכים ממושכים וטעונים מזה הישראלי-פלסטיני. הדוגמה הבולטת הייתה ונותרה דה-גול.
יותר ממאה שנים ארך הכיבוש הצרפתי באלג'יריה (1840-1962), חמישה דורות של מתנחלים נולדו וחיו שם, מיליון צרפתים בקירוב. עמדתה הרשמית של ממשלת צרפת הייתה כי ה-FLN הוא ארגון של טרוריסטים ומרצחים, וכי מנהיגיו הם פושעים פליליים שאין לדון איתם בשום אופן.
בתוך צרפת עצמה התעוררה התנגדות ציבורית עזה למתחולל באלג'יריה. צעירים השתמטו מצווי גיוס, רשת מחתרתית הבריחה רבים מהמשתמטים לתחום שוויץ, אנשי דת וחינוך גינו את המאבק הקולוניאלי, עיתוני שמאל ששיבחו את ההשתמטות נסגרו בידי הממשלה הימנית, מורים פוטרו מעבודתם, הימין האשים את השמאל בבגידה ו-121 אינטלקטואלים ואמנים שצידדו בעריקה מהצבא – הועמדו לדין.
ב-1958 חשדו המתנחלים באלג'יריה כי ממשלתו של גי מולה עומדת לפתוח במו"מ עם המורדים. התארגנו הפגנות ענק ובלחץ המפגינים עלה לשלטון בפריז הגנרל דה-גול. הכל סברו כי ישרת את חוגי הימין, אך עד מהרה התברר כי הגנרל קורא נכון את מהלך ההיסטוריה. דה-גול פתח מייד בתוכנית לשיפור רמת חייהם והשכלתם של המוסלמים, הציע למושבה אוטונומיה והודיע על נכונותו לדון בהפסקת אש עם ה-FLN .
המתנחלים, שכונו "פייה נואר" (רגליים שחורות), רתחו והשתוללו, אבל דעת הקהל הייתה עם דה-גול.
בסוף שנות החמישים החזיקה צרפת באלג'יריה חצי מיליון חיילים. הכיבוש תבע מחיר כבד בכסף, במשאבים ובעיקר בחיי אדם.
ב-1959 התחייב דה-גול כי בתוך ארבע שנים יוכלו האלג'ירים להכריע על עתידם בבחירות חופשיות. בתגובה החל מרד אזרחי בקרב המתנחלים ובעקבותיו גם התקוממות צבאית – בהנהגת ארבעה קצינים בכירים ובראשם הגנראל סלאן. שלוש שנים אחר-כך נחתמה שביתת נשק עם ה-FLN. בן-בלה ואחרים שוחררו ממעצרם בצרפת. המתנחלים, בצעד אחרון של ייאוש, הקימו את ה-OAS – "ארגון צבאי חשאי" (מחתרת) – ופתחו, בפיקודו של הגנראל סלאן, במסע טרור נרחב.
בתי-ספר, בתי חולים ומוסדות ציבור אחרים פוצצו, מאות מוסלמים נהרגו. ב-20 באפריל 1962 נתפס סלאן והארגון התמוטט. המתנחלים החלו לנטוש את הספינה הטובעת, ובספטמבר אותה שנה נותרו באלג'יריה רבע מיליון מתנחלים - רק רבע ממספרם שנתיים קודם.
בקיץ 1962 נערך באלג'יריה משאל עם. יותר מ-99% מהנשאלים השיבו ב"הן" לשאלה אם היו מעדיפים מדינה עצמאית. כבר יומיים אחר-כך הכיר דה-גול בממשלה הזמנית, שאגב כללה גם שלושה נציגים של המתנחלים. זמן קצר אחרי שכוננה – התמוטטה. ה-FLN נכנסו למדינה דרך מרוקו, נטלו את המושכות, הוקמה ממשלה בראשות בן-בלה ו"הפושעים הפליליים", הטרוריסטים, המרצחים ואנשי הדם על הידיים". מוכר? להיסטוריה יש נטייה כפייתית לחזור על עצמה, ובפרט כשהעושים אותה ממאנים ללמוד ממנה.
סלטה אידיאולוגית
על שרון להסתכל להיסטוריה בעיניים, להבחין בחזרתיות הטרגית שלה, אבל בעיקר עליו להפנות עורף לעברו. זה כלל לא פשוט, אבל כאמור גם לא בלתי אפשרי.
עוד על שרון לזכור שעתידו הפוליטי טמון כולו בסלטה האידיאולוגית וביכולתו לעבור את המטמורפוזה הזו: את הימין האידיאולוגי חסר הפשרות – ממילא איבד. האלקטורט הפוטנציאלי שלו מצוי עתה במקצתו בימין הפרגמטי וברובו במרכז המפה.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
