זה לא רק ערפאת
הנראטיב הפלסטיני, הרואה את ישראל כמדינה בלתי-לגיטימית, לא ייעלם בן-לילה, כמו ערפאת
כל הסימנים מעידים כי ערפאת לא יחזור למלא
את התפקיד המרכזי שמילא עד כה בהנהגה הפלסטינית. לכן לא ייפלא שהאוויר רוחש ספקולציות על מה שיקרה אחרי האיש הזה. הסקרנות היא רק טבעית, אך לפתחה רובצת טעות מפליגה.
זמן כה רב סימל ערפאת, לטוב או לרע, את התנועה הפלסטינית, עד שרבים מאוד נוטים לתלות בו הן את הישגיה והן את בעיותיה הקשות של התנועה הפלסטינית. האמירה כי לפחות מאז קמפ-דייוויד 2000 "אין לישראל פרטנר" בצד הפלסטיני נתפסת לעתים כאילו רק ערפאת הוא המכשול: הוא לא נלחם בטרור, הוא עודד אותו, הוא לא היה מוכן לפשרה מרחיקת הלכת שהציע אהוד ברק וכיו"ב.
כל זה נכון, אך מטעה. ערפאת היה המייצג הלגיטימי של העם הפלסטיני במובן זה שעמדותיו ייצגו לא רק את דעתו האישית. זו היתה התזה הפלסטינית הבסיסית, שנלמדה במשך עשרות שנים בבתי-הספר הפלסטיניים, שכל נער ונערה פלסטינים היו חשופים לה. ערפאת ייצג תזה זו. הוא לא המציא אותה, ועם הסתלקותו היא לא תיעלם בבת-אחת מן העולם.
היא עמדה ביסוד הסירוב לקבל ב-1947 את תוכנית החלוקה של האו"ם; בגללה יצאו הפלסטינים למלחמה נגד תוכנית החלוקה (ובכך נמנעה, באורח טרגי, הקמת מדינה פלסטינית ב-1948); ממנה נולדה ההתעקשות להשאיר את מחנות הפליטים בתבניתם הזמנית (ולדון מאות אלפי פלסטינים לחיי ניוון ומרירות); בגינה היה הסירוב להצטרף ליוזמתו של סאדאת ב-1977; היא שהולידה את ראיית הטרור כמכשיר לגיטימי במאבק נגד ישראל; לכן נחשבו המתאבדים ל"שהידים", לא הייתה מלחמה בטרור ו"זכות השיבה" נותרה בעינה.
בסופו של דבר, זאת התזה הרואה עד היום את ישראל כמדינה בלתי-לגיטימית, ביטוי למשהו דומה לקולוניאליזם הצרפתי באלג'יריה.
עד היום לא נשמע קול פלסטיני (פרט, אולי, לסרי נוסייבה) שחולק על תפיסה זו, שהיא בסיסו של הנראטיב הפלסטיני. כל עוד הנראטיב הזה דומיננטי וקיים, קשה לראות כיצד ייתכן שלום בין ישראל לפלסטינים.
נראטיב לאומי כזה אינו נעלם בן-לילה: לכן ההנהגה שתבוא במקום ערפאת יכולה אולי לשנות עמדות טקטיות. אבל אם היא תתבקש לשנות את המציאות מיסודה, יהיה עליה לשנות לא רק את ספרי-הלימוד, אלא את מה שהפלסטינים רואים כאמת הפנימית שלהם, את כל השקפת עולמם. זה לא פשוט ולא קל, ובמקרה הטוב ביותר זה יצריך זמן.
הסיכוי של מי שיבואו במקומו של ערפאת לשנות נראטיב זה אולי טוב יותר מזה שהיה למי שסימל אותו בצורה כה נחושה. אבל עמידה עם שעון-עצר בציפייה שזה יקרה בקלות או במהרה היא אשליה מסוכנת.
לפנייה לכתב/ת 
יאסר ערפאת. לא דעתו האישית
צילום: איי פי
מומלצים
