הקרע בינינו

אפיסת כוחות היא מצב הרבה פחות חמור מאשר פשיטת רגל. אינני יודע מה יגידו לנו רופאיו של ערפאת בעוד שעה או בעוד יום. ערפאת הוא אדם בעל תשע נשמות, ומספר ההספדים שהוקדשו לו בשלושים השנים האחרונות יכול היה להספיק להספדת אוגדה שלמה של פרשני ערפאת. אסור לנו, לא בשמאל המתון ולא בימין הניצי, להרשות ליאסר ערפאת – חי או מת – לערפל או לעוות את הקרע שבינינו. הקרע הישראלי אינו קשור לתהפוכות ערפאת ויורשיו. הוא קשור בשאלה מי אנחנו, מה תכליתה ומה תוכנה של מדינת ישראל, לאן רוצים ללכת, מה אפשר ומה לא אפשר, מה מותר ומה אסור, ובעיקר: מה אנחנו רוצים להיות.

אפיסת הכוחות של השמאל

חולשת השמאל כל השנים נובעת בראש ובראשונה מכך שבמשך כל שנות המחלוקת על עתיד השטחים הכבושים, על מלחמה ושלום, לא הצלחנו לשכנע את העניים ואת העשוקים בחברה הישראלית שיש קשר ישיר בין מצבם לבין חלומות "ארץ ישראל השלמה" שהשתלטו על נשמתה של ישראל עם נצחונה הצבאי במלחמת ששת הימים (ממש כשם שיש קשר ישיר בין מצבן הנורא של עזה ושל קלקיליה לבין אמביציות "פלסטין השלמה" של הפלסטינים ושל מנהיגיהם הקיצונים).

הקשר הזה אינו מתבטא רק בכך שישראל משקיעה בהתנחלויות זה יותר משלושים שנה מיליארדים שהיה עליה להשקיע בחינוך, ברווחה חברתית, בפיתוח התרבות, בקידום הגליל והנגב. הקשר עמוק הרבה יותר מאשר הזרמת מרבית המשאבים להתנחלויות ולהשתלטות על השטחים. הקשר מתבטא בכך שככל שמדיניות ההתנחלות עושקת ומדלדלת את העניים, העניים עצמם – באשמת הסבל והייאוש – נוטים להיות לאומנים יותר, שבויים יותר במרתפים של פחד ושל איבה, של שנאת ערבים ושל הליכת שולל אחר הקיצוניות הניצית והקיצוניות הדתית. את המעגל המכושף הזה – טיפוח המתנחלים, קיפוח העניים, ייאושם של המקופחים הדוחף אותם להקצנה – את המעגל הזה לא הצליח השמאל לפתוח.

עדיין שאיפת השלום לא חדלה להצטייר אצל רבים מן העניים והעשוקים כמין מזימה של השבעים והעשירים, מזימה הנובעת מכך שהשבעים האלה רוצים בעצם בטובתם של הפלסטינים ולא בטובתן של שדרות ושל קריית שמונה.

עד שהשמאל היוני לא יצליח לבטל את הנתק הזה ולהגיע אל ליבם ואל תבונתם של המוני ישראלים קשי יום המשלמים כל השנים את מחיר מדיניות הכיבוש והדיכוי – עד אז הוא ימשיך לסבול מאפיסת כוחות.

פשיטת הרגל של הימין הניצי

בדיון שהתקיים בשבוע שעבר בכנסת לא הצליח אף אחד מדוברי הניצים, מתנגדי תוכנית ההתנתקות, להשיב על השאלה הפשוטה: אז מה אתם, בעצם, מציעים לנו – להמשיך בכיבוש? להיאחז ב"ארץ ישראל השלמה" עד שהעם היהודי יהפוך להיות מיעוט בשטח שבין הירדן והים? להיות מדינה של אפרטהייד? לבטל את שלטון העם ולכונן במקומו שלטון של רבנים?

כל דוברי המחנה הניצי ברחו מפני השאלה הזאת. ברחו מפניה מפני שאין להם שום תשובה עליה. או מפני שהם מאמינים בניסים. או אולי יש יחידים ביניהם הלוחשים לעצמם בחושך תשובה כה מפלצתית ונפשעת, עד שאינם מעיזים לבטא אותה בחברה האנושית?

במקום להשיב על השאלה הפשוטה מה יקרה לנו, מה אנחנו נהיה, אם נמשיך לשלוט, לדכא, ולעשוק בכוח הזרוע עם אחר – הסתפקו דוברי מחנה שוללי-כל-שלום בדמגוגיה כגון "נסיגה מעזה תהיה פרס לטרור" (נניח שכך – האם כדי למנוע פרס מן הטרור כדאי לנו להמשיך לשאת על כתפינו לתמיד את העונש ששמו עזה?). או הזהירו אותנו שפינוי עזה בלי מו"מ לא יביא לרגיעה (ומי, בעצם, מונע מהם לשאת ולתת ולנסות לצאת מעזה בהסכם עם הפלסטינים או בתיאום עם מדינות ערב ועם המעצמות?).

פשיטת הרגל של מחנה "ארץ ישראל השלמה" מתבטאת יותר מכל בכך שהוא חדל לחלוטין לבטא את אמונתו האמיתית. שוב אין הניצים מעיזים להכריז ש"אסור לנו" לפנות אף שעל אחד. הסחורה הזאת הורדה לחלוטין מן המדפים שלהם, אולי מפני שהם עצמם כבר מבינים עד כמה היה זה מוצר פגום. כעת הם ממלמלים שהפינוי הוא לא ביטחוני, או שפינוי שטחים מכאיב מאוד למתנחלים, או שהפינוי יעודד את חמאס או שצריך היה לעשותו בהסכם ולא באורח חד-צדדי.

יוצא אפוא שהימין הניצי כבר ביצע, בדממה גמורה, את הנסיגה המכרעת: הנסיגה מן העמדה הקודמת שלו, שלא נסוגים מאף שעל מפני שהכל שייך לנו ורק לנו. את נסיגתו זו, העמוקה, המהפכנית, של הימין הניצי, חייב השמאל המתון לקבל בהקלה ובברכה. רק לא בשמחה לאיד. ולו גם מן הסיבה הפשוטה שמי ששרוי באפיסת כוחות אסור לו לבזבז את הכוחות שאין לו על תעתועי סרק כגון יהירות, התנשאות ושמחה לאיד, העלולים רק להרחיק עוד יותר את השמאל מהמוני המקופחים והמדוכאים שבלעדיהם לא יהיה אפשר לעשות כאן שלום.