הגודל כן קובע
זה מה שחושב ריצ'ארד קווסט, הכתב הבכיר של רשת CNN, על מערכת הבחירות בארצות הברית. זו הפעם השישית שהוא מכסה את המירוץ לבית הלבן, אבל עדיין הוא מתרגש. הגודל מכתיב, לדבריו גישה פוליטית אחרת. המועמדים צריכים למצוא מכנה משותף רחב ככל האפשר, שיתאים לאנשים השונים שהם פוגשים. מהו המכנה המשותף? "מנהיגות"
ריצ'ארד קווסט נשמע דרך שפופרת הטלפון בדיוק כמו שהוא נראה מעל מרקע הטלוויזיה. הקול אמנם עמום במקצת, בשיחה בין תל אביב לניו יורק, אבל האנרגיה המתפרצת שהוא מפגין בכתבות שלו ברשת CNN הבינלאומית, חוצה את האוקיינוס בקלות.
כשהוא מסביר עד כמה שונה מערכת הבחירות האמריקנית ממערכות בחירות במדינות אחרות, זה נשמע כאילו הוא ממש מתרגש. אולי זה המבטא הבריטי, כי אחרי שסיקר חמש מערכות בחירות בארצות הברית, הוא כנראה מכיר את השטח היטב.
"זה נכון שכיסיתי מערכות בחירות קודמות אבל הפעם - זו קצת קלישאה - זה באמת הכי מעניין והכי מותח", הוא אומר.
"ההבדל הבולט ביותר בין מערכת בחירות בארצות הברית לבחירות במדינות אחרות הוא הגודל. רק לשם ההמחשה, כולם יודעים שזו מדינה עם חמישה אזורי זמן. כלומר שאם מועמד צריך להופיע בבוקר בוירג'יניה ובצהריים באורגון, אין לו ברירה אלא לטוס ממקום למקום".
לא רק הגודל קובע, מסביר קווסט. מערכת הבחירות עצמה נמשכת כל כך הרבה זמן ובכל הזמן הזה צריכים המועמדים לטוס ממקום למקום, לפעמים מספר תחנות ביום. "זה בטח מעייף מאוד כשעושים את זה כל כך הרבה חודשים".
אחד הפתרונות שיש למועמדים כדי לגשר על המרחקים הגדולים היא הטלוויזיה. לכל אורך מסע הבחירות התשדירים בטלוויזיה הם התזכורת התמידית לכך שאמריקה, זו שהולכת בבוקר לעבודה וללימודים, וממשיכה בחייה - נמצאת במערכת בחירות. "זו גם הסיבה שכל כך הרבה כסף מתבזבז במערכת בחירות אמריקנית. זה עוד דבר שמאפיין אותה, אגב". הטלוויזיה, לדבריו, היא פוליטיקה סיטונית - כזו שפונה לקהל מצביעים רחב, להבדיל מפוליטיקה קימעונאית, בה המועמד נמצא בקשר בלתי אמצעי עם בוחריו.
"הבחירות הפעם כה צמודות שהמועמדים המשיכו לפעול בשני האפיקים", הוא אומר. "הם המשיכו עם הפרסומות ובמקביל הלכו לפגוש בוחרים בכל הזדמנות".
הגודל מכתיב לדבריו גם שוני בהתייחסות של המועמד לבוחרים השונים במקומות השונים. הם צריכים למצוא מכנה משותף רחב ככל האפשר, שיתאים לאנשים השונים שהם פוגשים. את אלה מטרידות בעיות ביטחון ואת אלה בעיות כלכלה ואבטלה. "אני לא בטוח שיש דבר אחד שכל האמריקנים רוצים בנשיא שלהם", הוא אומר. "אם יש דבר כזה, אז זו מנהיגות. אחרי הבחירות הקודמות היה ברור הפילוג שבו מצויה האומה הזו. הדמוקרטים משוכנעים עד היום שבוש גנב להם את הנשיאות. גם היום רואים מעט מאוד 'קולות צפים'. לכל אחד יש דעה".
"בשנת 200 זה היה ממש משבר", הוא אומר. "אבל לא הייתה ברירה. מישהו היה צריך להיות המנצח ומישהו היה צריך להפסיד. הם היו צריכים לעצור את הספירה מתישהו. אפילו ספירה מחדש הייתה מניבה בסופה רק מנצח אחד".
ומי ינהיג טוב יותר? על השאלה הזו קשה להשיב, לדבריו. "אין ספק שהכוח של בוש הוא בכהונה שלו. הוא גם טוב יותר, בעיני האמריקנים, במלחמה בטרור וחלק ניכר מהם לא ממש רוצים להחליף סוס באמצע המירוץ", הוא מסביר. "את קרי רודפת תדמית הפליפ-פלופ, אבל אי אפשר להגיד בוודאות שהוא לא יהיה נשיא טוב יותר. "אם תשאל אותי מי ינצח, גם לא אתן לך תשובה. דווקא יש לי הערכה אבל אני שומר אותה לעצמי".
לפנייה לכתב/ת 
