הירושה
מה יהיו פניה של התקופה שאחרי ערפאת תלוי במידה רבה מאוד בממשלת ישראל
כאשר בישרה ההנהגה הפלסטינית מפריז שערפאת הלך לבלי שוב, עשו אלפי פלסטינים את דרכם להר-הבית.
אמש היה ליל אל-קאדר, הלילה שבו קובע אללה את גורל העולם לשנה הקרובה. הם הלכו בדממה, בפנים חתומים. ההודעות מפריז כפו עליהם שיתוק: להתאבל על מנהיגם לא יכלו, כי הוא חי, להתפלל לשלומו לא יכלו כי הוא מת. חמישה דברים אסורים באיסור חמור בחודש הרמדאן: שקר, לשון הרע, גינוי אדם מאחורי גבו, שבועת כזב, תאוות בצע. נדמה שכל החמישה יוצגו בכבוד במסדרון ביה"ח "פרסי" בפריז. לאורך כל הקריירה שלו עירפל ערפאת את נסיבות לידתו. נגזר עליו שגם נסיבות מותו יהיו מעורפלות.
הדרמה שהתרחשה בפרוזדור המחלקה לטיפול נמרץ הייתה עצובה, מוזרה וגרוטסקית כמו האכזריים במחזותיו של חנוך לוין. המנהיג הגדול שוכב בחוסר ישע, מחובר למכשירים, בעוד האשה שצצה פתאום הופכת את מפעל חייו לבן ערובה לדרישותיה הכספיות. אנשי סודו מגורשים מחדרו, ומתקשים לעכל את חרפתם. נפתח קרקס תקשורתי ענק, חף מכל מידע, מול הש"ג בפריז ומול הש"ג במוקטעה. צמד היורשים, אבו ואבו, בא לוודא את מותו. עם כל הסימפתיה למאמציהם של השניים, אי אפשר שלא להיזכר בצמד המקאברי מהסרט "ספרות זולה".
כאשר מת שליטה הראשון של רוסיה הסובייטית, לנין, העלתה אלמנתו, נדיאז'דה קרופסקייה, שורה של דרישות. סטאלין, היורש, קרא לה לפגישה. "אם תמשיכי כך", איים עליה, "אנחנו נמנה ללנין אלמנה אחרת".
עם כל הבלבול המתלווה להסתלקותו של ערפאת, על דבר אחד אין ויכוח: אנחנו מצויים בפתחה של תקופה חדשה. מה יהיו פניה של התקופה הזאת תלוי במידה רבה מאוד בממשלת ישראל.
אבו מאזן יהיה, לפחות בתקופה הראשונה, ראשון בין שווים. בניגוד לערפאת, הוא פוסל מכל וכל את השימוש בטרור. עם זאת, הוא לא יכול, הוא גם לא מתכוון, לבער את קיני הטרור בכוח. אם מפרשים את הסטנדרטים שקבע שרון כפשוטם, הוא איננו פרטנר.
אבל למטבע יש צד שני. כל אדם שעיניו בראשו יודע, שהיציאה בהסכם עדיפה על יציאה חד-צדדית. בהסכם יש תקווה. טמון בו סיכוי גדול יותר לשיפור הביטחון. הוא נהנה מתמיכה בינלאומית רחבה ונושא פירות מדיניים וכלכליים.
העיניים נשואות עכשיו לא רק לאבו מאזן ולאבו עלא. הן נשואות גם לאריאל שרון. שרון הוכיח בשנה האחרונה שהוא מסוגל להפתיע את המיומנים שבפרשניו. יש לו חזון מדיני, ונחישות גדולה לממש אותו. הוא מבקש להטביע את חותמו על ההיסטוריה.
אבו מאזן יכול להיות פרטנר טוב לתוכנית ההתנתקות. משיתוף הפעולה יכולים גם הוא, גם שרון, להרוויח. אבל הוא עלול גם להיות יריב קשה. העולם, בכלל זה המדינות הערביות, השלים עם סירובה של ישראל לשאת ולתת עם ערפאת. הוא לא יקבל החרמה של אבו מאזן.
שרון מאמין, שרק מי שיוזם מצליח לשלוט בסדר היום המדיני. הוא עשה זאת בייזום תוכנית ההתתנתקות. עכשיו הוא יכול לעשות זאת שוב, ביוזמה שתתאים את תפיסת ההתנתקות למצב החדש: אותה התנתקות, אבל הפעם עם פרטנר.
הוא לא מוכרח לעשות זאת היום או מחר, אבל תקופת הדמדומים בצד הפלסטיני מתקרבת לסופה. כאשר תעלה השמש על היום שאחרי, מוטב שתמצא את ישראל עם תוכנית ביד.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
