הצביעות אחרי הארון
שליטי העולם הערבי היו שמחים אילו ערפאת היה נעלם מזמן, עם המטרות הפוליטיות של עמו
הרבה הספדים על יאסר ערפאת נשמע בימים הקרובים ממנהיגי מדינות ערב. חלקם אולי אף יגיעו להלווייתו. אבל כולם, ללא יוצא מן הכלל, תיעבו אותו במישור האישי, או במקרה הטוב ראו בו כלי להשגת מטרותיהם. הדמעות הן דמעות תנין.
ערפאת הקים את תנועת פת"ח בסוף שנות ה-50 כסמל להתנערות פלסטינית מן החסות הערבית שכשלה ב-1948, תחת הסיסמה "רובה עצמאי – החלטה עצמאית". הוא ביקש לחרחר ריב בין מדינות ערב לישראל, כדי לחולל מפץ שייטיב עם הפלסטינים, וכך נוצרה מיד התנגשות אינטרסים בינו ובין המשטרים הערביים סביב ישראל: בקהיר, בביירות, בדמשק ובעמאן.
ואכן, ההיסטוריה שלו רצופה אכזבות מרות מבירות אלה. יד-ימינו, צלאח חלף (אבו איאד), נהג לומר שכל המהפכות שהרו בפלסטין הפילו את ולדן בבירות הערביות. המלך חוסיין ניסה לתפוס אותו בספטמבר 1970 ולחסלו, ראשי מפלגות בלבנון ניסו להורגו, המשטר הסורי ניסה מספר פעמים להתנקש בחייו ואף להפילו מראשות אש"ף, המצרים ראו אותו תמיד כסוכן שתפקידו לקדם את האינטרסים שלהם, קדאפי קרא לו בוגד, ובמדינות המפרץ נהגו בו תמיד בנוסח כבדהו וחשדהו. כולם ניסו לקנות אותו ואת הטרור שלו בכסף, כדי שטרור זה לא יופעל בשטחם. גם היחס כלפיו מצד המנהיגות הערבית הצעירה – עבדאללה השני בירדן, בשאר אל-אסד בסוריה ומוחמד השישי במרוקו – נע בין צינה לתיעוב.
שליטי העולם הערבי היו שמחים אילו ערפאת היה נעלם מזמן, יחד עם המטרות הפוליטיות של הפלסטינים, שאינן אהודות על שליטים אלה. אך כיוון שהפלסטינים אהודים ברחוב הערבי, אין מנוס ממשחק כפול. כך גם בהקשר של האינתיפאדה הנוכחית: הבטחות חגיגיות לסיוע כספי מול המצלמות, התרחקות והסתייגות מאחורי הקלעים.
הגורם המזרח-תיכוני היחיד שהעניק אי-פעם סיכוי לפלסטינים, ובכלל זה לערפאת, היה דווקא ישראל. לכן התייחסו אסד האב והמלך חוסיין בהסתייגות ואפילו בגועל נפש להסכמי אוסלו. שניהם הבינו מיד, בהכירם את ערפאת, שישראל מבצעת בכך שגיאה קריטית מבחינתה, אך שגיאה זו חייבה אותם לפעול: את חוסיין להתקרב לישראל, מחשש שערפאת יישאר לידה לבדו, ואת אסד להתרחק בשאט-נפש.
צחוק הגורל הוא שהמהפכה של ערפאת, שכוונה קודם כל נגד ישראל, זכתה דווקא מישראל ליד מושטת, עד שהפלסטינים ניסו לכרות את היד הזו. מדינות ערב, שאמורות היו לסייע לפלסטינים ולתמוך בהם, עשו הכל כדי לפגוע בהם ובמנהיגותם. לו הבינו הפלסטינים את הסיטואציה ההיסטורית הזאת, כבר מזמן היו משיגים זכויות לאומיות מלאות.
אלא שהם מעדיפים את המשחק הערבי הישן, שבו הם מפסידים תמיד, ותעיד על כך הלוויית הסולידריות המזויפת שמתכננים שליטי ערב לערפאת בקהיר. על כך בדיוק מדבר הפתגם הפלסטיני הידוע "בקתל קתיל, ובימשי בג'נאזתו" – רוצח אדם, ומשתתף בהלווייתו.
לפנייה לכתב/ת 
מות הראיס: כתבות, תמונות, פרשנויות
צילום: איי אף פי
מומלצים
