אחרי ערפאת: חלון הזדמנויות לסיום הסכסוך?
האם לכתו של ערפאת תנתץ את תיזת ה"אין פרטנר" בישראל? האם היורשים בצד הפלסטיני יוכלו ללכת רחוק יותר מהאב המייסד - למשל, בנושא זכות השיבה? והאם שתי החברות בכלל מוכנות לפתוח דף חדש? מומחים מנסים לנחש מה יקרה עכשיו
ראש הממשלה, אגף המודיעין ואישים פוליטיים הזדרזו לקבוע כי מותו של המנהיג הפלסטיני פותח את האפשרות לסיום מעגל הדמים הנוכחי, ומי יודע, אולי גם להסדר שלום עתידי. האם בתום ארבע שנים של אלימות, פיגועים וסיכולים ממוקדים, החברות עצמן עוד מסוגלות להאמין שאפשר לגשר על הפערים ולחדש את האמון?
"היה לנו נוח מאוד להשליך את כל הבעיות על הצד השני ולפתור את עצמנו מהצורך לגשת לפתרון אמיתי של הסכסוך", אומר פרופ' דן בר-און מאוניברסיטת בן-גוריון. "זוהי התנהגות ילדותית שמאפיינת עמים שנמצאים בקונפליקט, אבל היא לא מובילה לשום פתרון. למעשה, חוסר היכולת וחוסר הנכונות שלנו לטפל בבעיות שונות שמאפיינות אותנו, גרמה לנו להשליך את כל צרות העולם על הפלסטינים.
"בחרנו להתחפר עמוק יותר ויותר, והתחפרות היא חלק מתהליך התקדמות מסוים. ההתקדמות ביחסים בין עמים אינה לינארית – היא לא הולכת רק קדימה. על כל שניים-שלושה צעדים לפנים ישנם גם שניים-שלושה צעדים לאחור. ההתקדמות היא איטית, אבל היא קיימת".
לטענת פרופ' בר-און, פסיכולוג חברתי העוסק באופן שוטף בחקר החברות הישראלית והפלסטינית ובמידת נכונותן להתקשר זו לזו, במשך ארבע שנות האינתיפאדה אימץ הציבור הישראלי בכללו את עמדת ההנהגה הישראלית, והעדיף להמתין לשעת כושר נוחה יותר על-מנת לחזור לשולחן הדיונים.
"התמיכה של נשיא ארה"ב בעמדתו של שרון רק הפכה את זה לקל יותר מבחינת הציבור הישראלי, כי כל עוד ערפאת נתפס כלא-פרטנר, הפלסטינים נתפסו כשותף קשה ומאוד לא פשוט. כל עוד סברנו שאין בצד השני עם מי לדבר, המשכנו להתחפר בעמדותינו. הבעיה היא שלטעמי עברנו כבר מזמן את סף הסובלנות וההבנה, והגענו למשבר אמון שכעת יהיה מאוד קשה לצאת ממנו".
בר-און סבור כי הדימוי לו זכה ערפאת בשנים האחרונות, גם הוא חלק ממדיניות ישראלית של התנערות מאחריות לחלקנו במצב. "חלק מהדימוי השטני לו זכה ערפאת אמנם מגיע לו, אבל חלק לא קטן מזה זהו דימוי שיצרנו לו אנחנו בתהליך של דמוניזציה, כחלק ממדיניות של התחפרות והתנערות מאחריות. אבל עכשיו, אחרי לכתו של המנהיג, נצטרך בסופו של דבר לשוב לשולחן המשא-ומתן ולמצוא פרטנר חדש בצד השני. לדעתי, הבעיה לא נפתרה כעת, משום שאריק שרון, שהשקיע הרבה מאוד מאמץ על-מנת להציג בעולם את ערפאת כטרוריסט, סובל מדימוי זהה בעולם הערבי", הסביר.
עוד מוסיף בר-און כי תכנית ההתנתקות אותה מוביל שרון יכולה להשפיע לחיוב בבנייה מחדש של מערכת האמון ההדדית. לטענתו, "הבעיה בתכנית ההתנתקות היא שהיא חד צדדית. שרון מודיע לעולם שלא מעניין אותו מה חושב הצד השני. אבל עם זאת, הנכונות של ישראל להכיר בצורך להתנתק מהפלסטינים מעבירה מסר שישראל בכל זאת מכירה בצורך הפלסטיני לעצמאות. אולי אם יבצע את תכנית ההתנתקות וגם יתחיל במושא ומתן עם ההנהגה החדשה, משהו ישתנה בגישה של הפלסטינים כלפינו".
על הטענה לפיה מותו של ערפאת והחלפת ההנהגה תיצור פרטנר בר-שיח מוצלח יותר עבור ישראל, אומר בר-און כי כל מנהיג חדש שייבחר יהיה חלש יותר ועצמאי פחות בהחלטותיו. "אני מתקשה לראות מנהיג פלסטיני שיסכים לוותר על משהו שערפאת לא הסכים לוותר עליו ובנוסף, הוא יהיה חשוף לביקורת הרבה יותר קשה מאשר ערפאת. לכן המפתח מצוי אצלנו – אנחנו חייבים לקדם משא ומתן והדברות מחודשת עם הפלסטינים".
למרות התמונה הקודרת בחלקה, בר-און בכל זאת סבור שיש תקווה לעתיד ורוד יותר במזרח התיכון: "אנחנו רוצים להשתלב במזרח התיכון אבל לא כל כך יודעים איך לעשות זאת. יש מידה לא מעטה של חרדה, בעיקר מצדנו. אנו מפחדים מהשלום כי נצטרך להגדיר את זהותנו מחדש ולהתחיל לטפל באופן רציני בבעיות הפנימיות שלנו. האם זה יגיע בסופו של דבר? אני משוכנע שכן, אבל זו שאלה של זמן. אני מקווה שעוד נזכה לזה בחיינו, אם כי ההזדמנות הזאת הולכת ומצטמצמת".
לפלסטינים נמאס להלחם (עם עצמם)
האם החברה הפלסטינית מסוגלת כעת, לאחר קבורתו של ערפאת, לפתוח דף חדש עם ישראל? לפי סגן-אלוף במיל' משה מרזוק, לשעבר יועץ לענייני ערבים במתאם הפעולות בשטחים וכיום חוקר בכיר במכון לחקר הטרור במרכז הבינתחומי בהרצליה, לפלסטינים נמאס להלחם, לכן יכול להיווצר מצב בו דווקא הכוחות המרגיעים ברשות יהיו אלה שישפיעו על הנעשה.
"החברה הפלסטינית התבגרה במהלך שנות האינתיפאדה. היא שבעה מהלחימה", מסביר מרזוק. לדבריו, "חוגים נרחבים בחברה הפלסטינית יתנו את הסכמתם לרגיעה ביטחונית. מדובר ברוב הדומם שנפגע קשות באינתיפאדה, וגם במחנה האיסלאמי שישאף לשקם את עצמו אחרי המכות הקשות שניחתו עליו. משום כך, לדעתי, תהיה נכונות ללכת לחידוש התהליך המדיני בסופו של דבר.
"מרביתם הגיעו לכלל הכרה שהאינתיפאדה המזויינת לא הביאה את הפירות המקווים, לעומת המשא ומתן, שבעצם הביא למיסודה של הרשות הפלסטינית. מותו של ערפאת יאפשר לתהליך שהבשיל בחברה הפלסטינית לצאת החוצה".
אולם בטרם פותחים בקבוקי שמפניה, וקונים עטים משובחים לחתום על הסכמים, מצביע מרזוק גם על מספר נקודות שיכולות להקשות על התהליך הזה.
"קשה להתייחס לחברה הפלסטינית כרובד אחד, משום שיש בה מספר רבדים ושסעים שמחלקים אותה", הוא מסביר. "הרובד הבולט שהיה מעוניין לפתוח דף חדש הוא הרובד של המעמד הבינוני והגבוה – אותם סוחרים ובעלי עסקים שניזוקו קשות במהלך האינתיפאדה. כושר הסיבולת שלהם קטן יותר מאשר זה של יושבי מחנות הפליטים שמהווים את הגרעין הקשה. הפליטים, ובראשם מרואן ברגותי, מעוניינים להמשיך לשלם את המחיר, והם רואים עצמם כממשיכי דרכו ומורשתו של ערפאת.
גם בהנחה שאכן נגיע להידברות, עדיין ישנן סוגיות שונות הנמצאות על הפרק וצריכות להפתר. אחת המהותיות שבסוגיות אלה היא נושא הפליטים. האם הציבור הפלסטיני בשל להתמודד עם החלומות וסיסמאות העבר שהפריח ערפאת? האם הוא מסוגל להתנער מהן?
לטענת מרזוק, "החברה הפלסטינית תוכל לוותר על חלק מהחלומות שלה, אך עד גבול מסויים, משום שההנהגה לא תרצה להצטייר כבוגדת. ייתכנו וויתורים בסוגיית הפליטים, למשל, במהלכם ייעשה מאמץ ליישב את הפליטים שנמצאים במדינות ערב בתחומי מדינותיהם. גם החברה הפלסטינית, למרות הסיסמאות, לא בהכרח רוצה לקלוט מאות אלפי פליטים עם קודים התנהגותיים אחרים, שרוויים בשנאה כלפיהם משום שהם רואים בפלסטינים בשטחים ככאלה שזכו לחיים טובים יותר משלהם במהלך השנים".
ומה עם דמותו של ערפאת? האם מעתה לא יראו בישראל אוייב? מרזוק לא בטוח שאנחנו כל כך מעניינים אותם בשלב הזה. "אנחנו במקום נמוך יחסית בסדר העדיפויות שלהם כרגע", הסביר. לטענתו, "סביר שהמנהיג שיעלה במקומו של ערפאת ינהג ב'דה-ערפאתיזציה' וינסה לבסס את מעמדו על ידי גימודו של ערפאת והצגת הנזקים שהביא לחברה הפלסטינים".
"אש"ף נותר אותו אש"ף"
אולם לא כולם שותפים לאופטימיות הזהירה של מרזוק, ובטח שלא להנחה לפיה ייעשו ויתורים בנושא הפליטים. יגאל כרמון, ראש מכון ממר"י לחקר כלי התקשורת במזרח התיכון ומי שעוקב שנים רבות אחר הזירה הפלסטינית, סבור שאין לצפות לשינוי בעתיד הנראה לעין.
לדבריו, "דמותו של ערפאת הפכה לירושה מחייבת. יורשיו יצטרכו להתחכך בדמותו ובמורשתו כדי לזכות בלגיטימציה. כל עוד המורשת הזאת תשלוט אצל הפלסטינים לא נראה שינוי גדול. ככלל, מה שערפאת לא וויתר עליו, ממשיכיו בוודאי שלא יוכלו לוותר, ובוודאי שלא על זכות השיבה – נשמת אפו של אש"ף. כמו שבשאר אסד לא יוכל לוותר על מה שאביו לא וויתר".
לפני שהוא שופך מים צוננים על ההתלהבות בישראל, מסביר כרמון כיצד התקבעה התפיסה הפלסטינית הנוכחית: "ראשית, כאמור, ממשיכי הדרך לא יוכלו לוותר על מה שערפאת לא ויתר. שנית, ערפאת יצר את מה שהוא כינה 'דמוקרטיית הרובים'. בזמן שהוא ישב איתנו לשולחן, הוא הציף את השטח ברובים ויצר מצב בו לא ניתן להגיע להסדר משום שתמיד יימצא האדם החמוש שייתנגד לו. שלישית, החינוך: ערפאת הנהיג חינוך למאבק מזויין. לדעתי אש"ף נותר אותו אש"ף, רק שהפעם המורשת של ערפאת התקדשה והפכה למחייבת לממשיכי דרכו".
ומה עם הנהגה חדשה של ממש, כזאת שתביא בשורה? כרמון יכול לראות סימנים לכך באופק, אך היא עדיין רחוקה. לטענתו, "הציבור הרחב סבל מספיק במהלך האינתיפאדה, אבל הוא לא יכול להתקומם נגד ההנהגה ששולטת בכוח. למרות זאת, הסבל שהם חווים יוכל להעלות הנהגה חדשה בטווח זמן רחוק יותר, לא בקרוב".
לפנייה לכתב/ת 
