רשות לבחור
תזכורת: רק לפני שבועיים הצביעו מאות ערבים תושבי מזרח ירושלים בבחירות לנשיאות ארה"ב
נתקיים בהם, בשרי הליכוד, מה ששרנו בילדותנו על יונתן הקטן: שוב ושוב הם מטפסים על עצים גבוהים, ושוב ושוב הם נופלים מהם. "אוי ואבוי לו לשובב, חור גדול במכנסיו", לימדה אותנו הגננת. הלקח הזה לא עובד כנראה בדרג מיניסטריאלי. הם מטפסים, הם נופלים, הם חוזרים לטפס.
העץ החדש הוא הבחירות לרשות הפלסטינית. ההנהגה הזמנית של הרשות אימצה לעצמה, כיעד ראשון, קיום בחירות בתוך 60 יום. זה מה שאומר החוק שם. חשוב יותר, זה מה שאומר ההיגיון הפוליטי: בחירות הן האמצעי הזמין ביותר והמהיר ביותר להשגת לגיטימציה.
קל לדרוש בחירות. קשה לבצע. במקומות חיותם של בוחרי פלסטין שולטים היום כמה אדונים: יש רשות פלסטינית שמעסיקה עשרות אלפי לובשי מדים, אבל סמכותה מצומקת. מולה פועלים ארגונים מזוינים, שלכל אחד מהם אינטרסים משלו, וכוחות צה"ל, שעושים בשטח כבתוך שלהם. אין רציפות טריטוריאלית. אין חופש תנועה. אין חוק וסדר.
הבעיה הטעונה ביותר היא השתתפותם בבחירות של תושבי מזרח ירושלים. מבחינת הכרתם, הם פלסטינים במשרה מלאה. הם אינם שונים במאומה מקרוביהם בחברון או בעזה. מבחינת מעמדם האזרחי, הם תושבים במדינת ישראל. יש להם, לשמחתם, ביטוח לאומי. מכיוון שאינם אזרחי ישראל, אין להם זכות בחירה לכנסת.
ערב הבחירות הפלסטיניות הקודמות, בינואר 1996, נדרשה ממשלת ישראל להחליט האם להרשות לערביי ירושלים להצביע. החשש היה שהסכמה לפתיחת קלפיות בירושלים תרמוז על נכונות ישראלית לוותר על מזרח העיר. בסוף התקבלה פשרה מפא"יניקית: הערבים הצביעו, אבל ההצבעה התקיימה בבתי-הדואר. הבחירות הצטלמו יפה, ולמחרת נשכחו.
הרבה דברים השתנו מאז. אחד מהם הוא אמריקה: אמריקה של ג'ורג' בוש מאמינה שבחירות הן דאוס-אקס-מכינה: יום אחד טוב בקלפי, וכל הבעיות נפתרות. מאמצים אדירים השקיעה אמריקה בקיום בחירות, או אשליה של בחירות, באפגניסטן, ומאמצים עוד יותר גדולים היא משקיעה בקיום בחירות בעיראק. השאיפה של אבו-מאזן להיבחר על-ידי עמו, בבחירות דמוקרטיות, היא נוסחה מנצחת. זה בדיוק מה שרוצה ממשל בוש לשמוע.
לא בבית ספרנו, אומר סילבן שלום, ומחרים-מחזיקים אחריו אהוד אולמרט, לימור לבנת וצחי הנגבי. לא נרשה לתושבי מזרח ירושלים לבחור. הם גרים בשטח מדינת ישראל. מה להם ולמנהיג העתידי של הפלסטינים.
קשה מאוד להתייחס לטיעון הזה ברצינות. קודם-כל, משום שהעולם החופשי ניתק מזמן את ההצמדה בין גיאוגרפיה לדמוקרטיה: מיליונים חיים במדינה אחת ומצביעים בבחירות במדינה אחרת, או בשתי מדינות, או בשלוש. רק לפני שבועיים הצביעו מאות ערבים תושבי מזרח ירושלים בבחירות לנשיאות ארה"ב. שום שר של הליכוד לא העז לעצור אותם בדרך לקלפי.
הטיעון הזה מגוחך עוד יותר נוכח הדרך שבה מטפלת ישראל באזרחיה-היא: הבחירות לכנסת מתקיימות במאות קלפיות בהתנחלויות. המצביעים אינם חיים בשטחה הריבוני של ישראל, ואף-על-פי-כן, זכותם להצביע לא מתקפחת. אם יתקיימו בחירות מוקדמות השנה, ייפתחו קלפיות בכל ההתנחלויות שהממשלה והכנסת החליטה שעליהן להתפנות: בחומש ובגנים, בנצרים ובנווה דקלים וברפיח-ים. הזכות שמגיעה למי שחי בשטח שגורלו הוכרע בוודאי מגיעה למי שחי בשטח שפתוח למו"מ.
הוויכוח הוא על הזכות, לא על המימוש שלה. ספק אם תושביה הערבים של ירושלים נלהבים להשתתף בבחירות. הרשות הפלסטינית, כפי שהייתה בימי ערפאת וכפי שהיא היום, רחוקה מלהיות חלום חייהם. רבים מהם יעדיפו להישאר בבית.
הבעיה של ממשלת שרון איננה איתם. היא עם העולם. שום מנהיג זר לא יבין ממשלה שמונעת מתושבים לממש את זכותם הדמוקרטית. גם לא הידיד הנאמן בבית הלבן. שרון מבין את זה. לכן הוא רמז אתמול, ואולי יותר מרמז, שיתמוך בנוהל דומה לזה שהונהג ב-1996: הצבעה באמצעות בתי-הדואר.
מה שמבין שרון, לא הבינו שלום, אולמרט, הנגבי ולבנת. הם מעדיפים לטפס על עצים, במקום להכין את בתי-הדואר.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
